טרק צ'וקיקיראו בפרו: המסלול הסודי שחובה להכיר לפני כולם

תשכחו לרגע מכל מה שחשבתם שאתם יודעים על טיולים בפרו. שכחו מהטרק הסטנדרטי שכל העולם ואשתו עושים בדרך למאצ'ו פיצ'ו. זה יפה, אין ספק, אבל קצת כמו לבקר בוונציה באוגוסט – חוויה, אבל כנראה שתראו יותר מקלות סלפי מהמבנים עצמם.

בואו נדבר רגע על משהו אחר לגמרי. על ההרפתקה האמיתית. על המקום שבו ההיסטוריה האינקאית פוגשת את הפראיות הבלתי מתפשרת של האנדים, בלי מיליון תיירים שדורכים לכם על הרגליים. המקום הזה קיים, והוא קורא לכם בשקט מהפסגות. קוראים לו צ'וקיקיראו.

אם אתם כאן, כנראה שאתם לא מחפשים את המסלול הקל. אתם רוצים את האתגר, את התגמול, את הסיפור שתספרו בבית ואנשים פשוט יגלגלו עיניים בפליאה (או קנאה). ואני כאן כדי לתת לכם את כל הכלים לצלול לתוך אחת החוויות הכי מדהימות, ואולי הכי קשוחות, שפרו מציעה. תתכוננו למסע לעומק, כזה שישאיר אתכם עם רגליים כואבות וראש מתפוצץ מזיכרונות. קחו נשימה עמוקה, כי אנחנו יורדים לעמק.

צ'וקיקיראו: העיר האבודה… או רק פחות עמוסה?

כולם מכירים את מאצ'ו פיצ'ו, נכון? ובצדק, היא פלא עולמי. אבל האינקה לא בנו רק עיר אחת מדהימה. צ'וקיקיראו (Choquequirao), שמשמעות שמה בקצ'ואה היא "עריסת הזהב", היא עוד עיר אינקאית גדולה ומרשימה, שנבנתה על שלוחה נישאת מעל קניון נהר האפורימק האדיר. היא ממוקמת במקום דרמטי לא פחות ממאצ'ו פיצ'ו, אבל סיפור הנגישות שלה שונה בתכלית.

בעוד שלמאצ'ו פיצ'ו אפשר להגיע ברכבת, או אפילו במסלול קצר ו"ידידותי למשתמש", לצ'וקיקיראו הדרך היחידה היא ברגל. וזאת לא הליכה בפרק. מדובר בטרק תובעני שכולל ירידות תלולות במיוחד לעמק, חציית נהר שוצף, ואז טיפוס אינסופי לצד השני, הכל בגובה שמאתגר את הריאות.

האתר עצמו, אם כי קטן יותר ממאצ'ו פיצ'ו מבחינת השטח ששוקם עד היום, מרשים לא פחות. הוא כולל מבנים טקסיים, אזורי מגורים, כיכרות, טרסות חקלאיות (עם הפתעה מדהימה של ללאמות לבנות משובצות באבנים!) ומערכת מים מורכבת. והחלק הכי טוב? רוב הסיכויים שתחלקו את המקום הזה עם עשרות בודדות של מטיילים, במקום עם אלפים.

התחושה בצ'וקיקיראו היא של גילוי אמיתי. כאילו הגעתם למקום שעדיין שומר סודות, לא למוזיאון פתוח עם שלטים בכל פינה.

אז למה לטרוח בכלל? (הקסם של הצ'וקי)

בואו נודה באמת, יש סיבות מצוינות לא לעשות את הטרק הזה. הוא קשה. הוא מזיע. הוא דורש כושר לא רע בכלל. אז למה אנשים שפויים בוחרים בו?

• האדרנלין של ההרפתקה: זה לא טרק מסחרי מפורט. זה מסע אמיתי לתוך הטבע הפראי. כל יום מביא איתו אתגר חדש, נופים עוצרי נשימה ותחושת התקדמות אמיתית.

• השקט המבורך: בעולם שבו כל נקודה מעניינת מלאה באנשים עם טלפונים סלולריים, צ'וקיקיראו היא נווה מדבר של שקט. תוכלו לשבת על טרסה עתיקה, להביט על הנוף האינסופי ולהרגיש כאילו חזרתם בזמן. בלי צפצופי הודעות, בלי רעש המוני. רק אתם, ההרים והרוח.

• ההישג האישי: להגיע לצ'וקיקיראו זה משהו שאתם מרוויחים ביושר. אחרי ארבעה או חמישה ימים של הליכה מאתגרת, הרגע שבו רואים את האתר בפעם הראשונה הוא מחשמל. זו תחושת הצלחה ששום רכבת או אוטובוס לא יכולים לספק.

• הנופים המטורפים: מעבר לאתר הארכיאולוגי, הטרק עובר בנופים מגוונים להפליא – מיער עננים לחורש יבש, קניון עמוק, נהר שוצף ופסגות הרים דרמטיות. זה פשוט יפהפה, גם בלי האבנים העתיקות.

• הקשר להיסטוריה: אומרים שצ'וקיקיראו הייתה אחת מהמקומות האחרונים שבהם התבצרו האינקה בפני הספרדים. לטייל במקום הזה, להרגיש את האווירה, זה להתחבר בצורה בלתי אמצעית להיסטוריה המרתקת של פרו.

בקיצור, אם אתם רוצים סיפור קצת אחר, קצת יותר "פראי", ומוכנים להשקיע את המאמץ הפיזי, צ'וקיקיראו מחכה לכם.

אוקיי, תכלס: איך נראה הטרק ה"כיפי" הזה? (Spoiler Alert: הרבה עליות וירידות)

הטרק לצ'וקיקיראו וממנה אורך בדרך כלל 4 או 5 ימים (מסלול הלוך-חזור). רוב המטיילים מתחילים אותו מהכפר קאצ'ורה (Cachora), נסיעה של כמה שעות מקוסקו. הנה סקירה כללית, רק כדי שתדעו למה אתם נכנסים:

היום הראשון: צניחה חופשית (כמעט)

מתחילים בדרך כלל באזור קאצ'ורה או קצת אחרי, ומפה… הכל ירידה. תלולה. מאוד תלולה. במשך שעות אתם פשוט מאבדים גובה לעבר נהר האפורימק. הנופים מרהיבים, אין ספק, אבל הברכיים שלכם יצעקו הצילו. רוב הלילה הראשון מבלים למטה ליד הנהר, בגובה נמוך יחסית (סביב 1500 מטר). חם ולח פה למטה. זה יום קשוח לרגליים.

היום השני: חציית הנהר וטיפוס גיהינום (אבל כיפי!)

מתחילים בחציית הגשר מעל האפורימק. הנהר שוצף, והמעבר עצמו הוא נקודת ציון בטרק. ומרגע שחוצים… מתחילים לטפס. וזה טיפוס ארוך. מאוד ארוך. ורוב היום. בגובה שרק הולך ועולה. השביל מפותל, השמש בדרך כלל קופחת (תלוי בשעה), ואתם תרגישו כל טיפת זיעה. המטרה היא להגיע לקמפינג קרוב יותר לצ'וקיקיראו, לרוב בקאמפסייט של מארימפאטה (Marampata), כפר קטן שממנו כבר רואים את האתר מרחוק. זה כנראה היום הכי פיזי בטרק.

היום השלישי: העיר מחכה (והרגליים פחות)

היום מתחיל בהליכה קצרה יחסית ופחות תלולה עד שמגיעים לאתר צ'וקיקיראו עצמו. ומפה מתחיל החלק המעניין באמת: חקר האתר. האתר גדול ומפוזר, ודורש די הרבה הליכה פנימית, כולל ירידות ו עליות בין הטרסות השונות. יש את הטרסות המפורסמות של הלמות, הכיכר המרכזית, אזור המקדש, אזור המגורים העליון. אפשר לבלות שעות ארוכות בחקר המקום. רבים מבלים לילה נוסף בקאמפסייט סמוך לאתר כדי שיהיה להם מספיק זמן לחקור הכל ביסודיות.

היום הרביעי: הכל יורד (ואז עולה שוב)

זה הזמן להתחיל את הדרך חזרה. והמסלול חזרה הוא פשוט המסלול של ההלוך, רק הפוך. אז היום מתחיל בירידה חזרה לעמק נהר האפורימק. שוב הברכיים בוכות, אבל הנוף עדיין יפה. לנים שוב ליד הנהר או קצת אחרי.

היום החמישי: הטיפוס האחרון (אתם חזקים ממה שחשבתם!)

היום האחרון הוא בעצם הטיפוס הארוך והמפרך חזרה מהנהר לכפר קאצ'ורה. זה אותו טיפוס שעשיתם ביום השני, רק שהפעם אתם כבר עייפים יותר, אבל גם חזקים יותר מנטלית ופיזית. הרגע שמגיעים חזרה לכביש ומחכה לכם הסעה הוא רגע של אושר צרוף. הנה תם המסע.

חשוב לזכור שהמסלול יכול להשתנות מעט בתכנון, תלוי אם אתם מטיילים עצמאית או עם סוכנות, ואם בוחרים במסלול ה-4 או 5 ימים (ה-5 ימים לרוב נותן יותר זמן באתר או עוצר בקאמפסייטים נוחים יותר). אבל המהות זהה: הרבה עליות, הרבה ירידות, ונופים ששוברים את הסקאלה.

לפני שאתם שורפים את נעלי ההליכה: הכנה הכרחית

טרק כזה לא עושים ספונטנית אחרי קערת קינואה. הוא דורש הכנה. גם אם אתם בכושר טוב יחסית, כדאי להתכונן ספציפית לטרק הזה.

• כושר פיזי: עליות וירידות ארוכות ותלולות הן שם המשחק. כדאי להתאמן מראש על הליכה עם משקל, טיפוס מדרגות (הרבה מאוד מדרגות), ואם אפשר, טרקים קצרים יותר בגובה.

• אקלימציה לגובה: הטרק מתחיל ומסתיים בגובה של כ-2900 מטרים, וכולל טיפוסים ליותר מ-3000 מטרים וירידות עמוקות לעמק (1500 מ'). חשוב לבלות יום-יומיים בקוסקו (3400 מ') או בעמק הקדוש לפני תחילת הטרק כדי שהגוף יתרגל לגובה. מחלת גבהים היא לא צחוק.

• ציוד מתאים:

  • נעלי הליכה טובות ויציבות (רצוי שבורות מראש!).
  • מקלות הליכה – חובה לירידות ולעליות. הם מצילים את הברכיים ונותנים יציבות.
  • שכבות לבוש – מזג האוויר יכול להשתנות מקצה לקצה: חם ולח בעמק, קריר יותר בגובה, קפוא בלילה.
  • קרם הגנה, כובע, משקפי שמש – השמש בגובה חזקה מאוד.
  • דוחה יתושים – בעיקר למטה בעמק.
  • בקבוקי מים או שלוקר + פילטר או טבליות טיהור מים. יש מקורות מים בדרך, אבל צריך לטהר אותם.
  • פנס ראש.
  • ערכת עזרה ראשונה בסיסית.
  • חטיפים ודברים טובים שיעודדו אתכם בדרך.

• כסף מזומן: בדרך יש קאמפסייטים קטנים שמוכרים שתייה וחטיפים, אבל אי אפשר לשלם באשראי. גם לטיפים לפורטרים או מדריכים (אם לקחתם סוכנות) צריך מזומן.

טיול מאורגן או לבד? (הדילמה הנצחית)

אפשר לעשות את הטרק לצ'וקיקיראו גם עצמאית וגם עם סוכנות. לכל אפשרות יתרונות וחסרונות:

• עם סוכנות:

  • יתרונות: כל הלוגיסטיקה מטופלת (אוכל, אוהלים, בישול, הובלת ציוד ע"י פורטרים/פרדות), יש מדריך שיודע את הדרך ונותן מידע על האתר וההיסטוריה, פחות משקל לסחוב על הגב.
  • חסרונות: יקר יותר, צריכים להתנהל לפי קצב הקבוצה (גם אם קטנה), פחות גמישות.

• עצמאית:

  • יתרונות: זול יותר, חופש מוחלט בקצב ובמסלול, תחושת הישג אדירה.
  • חסרונות: צריך לסחוב את כל הציוד (אוהל, שק שינה, אוכל לכמה ימים, כלי בישול) שזה משקל משמעותי בטרק תובעני כזה, דורש ניווט עצמאי (השביל די ברור אבל עדיין דורש תשומת לב), צריך לדאוג למים ואוכל.

הרבה מאוד מטיילים בוחרים באופציית הסוכנות בעיקר בגלל העניין של הובלת הציוד. לסחוב 15-20 ק"ג על הגב בעליות ובירידות כאלה זה אתגר משמעותי שמוסיף קושי עצום לטרק שכבר ככה לא קל. מצד שני, אם אתם מטיילים מנוסים עם ציוד קל ומוכנים לאתגר, זו חוויה מספקת ביותר.

טוב, נו, אז מה רואים כשיגיעו (סוף סוף) לשם?

האתר של צ'וקיקיראו עצמו מפוזר על פני שטח גדול. יש כמה אזורים עיקריים:

• הכיכר המרכזית (Plaza Principal): לב האתר, מוקף במבנים טקסיים וחשובים.

• אזור המגורים העליון (Hanan): אזור בו גרו כנראה המעמדות הגבוהים.

• אזור המגורים התחתון (Urin): אזור מגורים נוסף.

• המקדש ובית המקדש השמש (Templo del Sol): מבנים בעלי חשיבות דתית.

• הטרסות החקלאיות: ולא סתם טרסות! יש פה סט ספציפי של טרסות, ממוקמות על שיפוע תלול במיוחד, שבהן שולבו אבנים בהירות בצורת ללאמות לבנות. זה מראה מדהים וייחודי שלא רואים בשום אתר אינקאי אחר. להגיע לשם זה עוד ירידה תלולה ואז טיפוס חזרה… אבל שווה כל מדרגה.

• המגזרים התחתונים: יש עוד חלקים באתר שנמצאים נמוך יותר על המדרון וכוללים טרסות נוספות ומבנים. לחקור את הכל לוקח זמן.

היופי של צ'וקיקיראו הוא לא רק המבנים, אלא השילוב שלהם עם הנוף הפראי והדרמטי. זה אתר שמשתלב בצורה מושלמת עם הטבע סביבו.

שאלות ותשובות קצרות (כי בטח יש לכם עוד מלא שאלות):

האם הטרק באמת כל כך קשה כמו שאומרים?

כן. הוא קשה. בעיקר הירידה התלולה ביום הראשון והטיפוס הארוך והקשה ביום השני והיום החמישי. הוא דורש כושר פיזי טוב, כוח רצון, ובעיקר ברכיים חזקות לעליות ולירידות.

צריך מדריך?

לא חובה מבחינה חוקית, בניגוד לטרקים אחרים. השביל די ברור. אבל מדריך יכול להקל מאוד מבחינה לוגיסטית, לספק מידע מעניין על האתר וההיסטוריה, ובעיקר – אם לקחתם סוכנות, רוב הציוד שלכם יסחב ע"י פורטרים או פרדות, וזה יתרון עצום.

מה לגבי גובה?

הטרק נע בגבהים שונים, החל מכ-1500 מ' בעמק ועד מעל 3000 מ' בקאמפים ובאתר. יש סכנה למחלת גבהים, למרות שלא שוהים בגבהים קיצוניים כמו בטרקים אחרים. חשוב להקפיד על אקלימציה טובה בקוסקו לפני הטרק, לשתות הרבה מים ולהקשיב לגוף.

מתי הזמן הכי טוב לעשות את הטרק?

העונה היבשה בפרו היא בדרך כלל ממאי עד ספטמבר. זה הזמן עם הכי פחות גשם, אבל גם הכי קר בלילות (במיוחד ביוני-יולי). העונה הרטובה (אוקטובר-אפריל) מביאה איתה גשמים שיכולים להפוך את השבילים לבוציים וקשים יותר, אבל גם הכל ירוק ושופע יותר.

כמה ימים לוקח הטרק?

המסלול הסטנדרטי הלוך-חזור הוא 4 או 5 ימים. יש גם אפשרויות לטרקים ארוכים יותר שמשלבים את צ'וקיקיראו עם אתרים נוספים או ממשיכים עד מאצ'ו פיצ'ו (מסלול מאוד ארוך ומאתגר!).

האם יש סיכוי שיבנו רכבל לשם?

יש דיבורים על פרויקט רכבל כבר שנים רבות, אבל הוא נתקל בהתנגדויות רבות (גם מקומיים וגם שוחרי טבע והרפתקנים). אם יבנה, הוא בוודאות ישנה את אופי המקום ויביא אליו המון אנשים, בדיוק כמו שקרה למאצ'ו פיצ'ו. כרגע, הדרך היחידה היא ברגל, וזה חלק מהקסם.

האם צ'וקיקיראו דומה למאצ'ו פיצ'ו?

הן שתיהן ערים אינקאיות מדהימות שנבנו במקומות מטורפים. אבל שם בערך מסתיים הדמיון. צ'וקיקיראו הרבה פחות משוקמת (עדיין!), הרבה יותר קשה להגעה, והרבה הרבה הרבה פחות עמוסה. התחושה בה פראית יותר, אותנטית יותר, ודורשת השקעה גדולה יותר כדי להגיע אליה. זו חוויה שונה לחלוטין.

אז… צ'וקיקיראו או לוותר ולהישאר בביג'ה?

הטרק לצ'וקיקיראו הוא לא לכל אחד. הוא דורש מחויבות, כושר, והרבה אומץ לב מול מדרונות אינסופיים. אבל למי שמוכן לאתגר, הוא מציע תמורה נדירה: הצצה לעולם אינקאי אמיתי, הרפתקה בלתי נשכחת בטבע פראי, והישג אישי שמעט מאוד אנשים בעולם יכולים להתהדר בו.

בעוד שהעולם נוהר למאצ'ו פיצ'ו בדרכים נוחות יותר ויותר, צ'וקיקיראו נשארת מקדש של שקט והרפתקה. היא מזכירה לנו שיש עדיין מקומות שצריך להרוויח את הכניסה אליהם בזיעה ועמל. ואולי דווקא בגלל זה, החוויה שם כל כך עוצמתית.

אם אתם מוכנים לצאת מאזור הנוחות, לדחוף את הגבולות שלכם, ולראות את פרו מזווית שמעטים זוכים לחוות – צ'וקיקיראו קוראת לכם. ואני מבטיח לכם, זו תהיה אחת ההחלטות הכי טובות (והכי קשות פיזית) שתקבלו בטיול שלכם.