טרק האוורסט בייס קמפ: המסלול המדהים שלא הכרתם בנפאל

תתכוננו למסע. לא סתם מסע, אלא כזה שייקח אתכם למקום שבו השמיים כחולים יותר, האוויר דליל יותר, והנופים… טוב, על הנופים אי אפשר באמת לדבר, רק לראות ולהרגיש.
אם אי פעם חלמתם לעמוד מול אחד הפלאים הגדולים של הטבע, להרגיש את עוצמת ההימלאיה מכל כיוון, ולהוכיח לעצמכם שאתם מסוגלים ליותר ממה שדמיינתם – אתם במקום הנכון.
אנחנו הולכים לצלול עמוק לתוך אחת ההרפתקאות האייקוניות ביותר שיש לעולם להציע: הטרק לבייס קמפ של האוורסט.
תשכחו מכל מה שקראתם עד עכשיו, כי כאן תקבלו את המפה המלאה, הטיפים מבפנים, וכל מה שאתם חייבים לדעת לפני שאתם אורזים את התיק ועולים על המטוס לקטמנדו.
אנחנו הולכים לפרוש בפניכם את השביל, את האתגרים, את הרגעים שייקחו לכם את הנשימה (תרתי משמע), ואת התחושה המדהימה הזו בסוף.
בואו נתחיל.

הבייס קמפ: מסע שמשנה חיים

למה דווקא בייס קמפ?

טוב, בואו נודה באמת.
יש אלפי מסלולי טרק מדהימים בעולם.
נופים דרמטיים יש בשפע.
אבל יש רק מקום אחד שבו אתם יכולים לדרוך על שביל ההיסטוריה של טיפוס ההרים הגבוה ביותר בעולם.
הבייס קמפ של האוורסט הוא לא סתם יעד גיאוגרפי.
זהו מיתוס.
נקודת מוצא עבור אמיצים שמנסים להגיע לפסגה, ויעד אולטימטיבי עבור מיליוני מטיילים כמונו, שרוצים לחוות את ההימלאיה בעוצמתה, בלי סיכונים של טיפוס טכני לגבהים קיצוניים.

הטרק הזה הוא שילוב נדיר של אתגר פיזי, יופי עוצר נשימה, וחוויה תרבותית עמוקה עם בני שבט השרוות, האנשים של ההרים האלה.
זה לא טיול "הכל כלול".
זה טיול שמחייב אותך להיות נוכח.
להתמודד עם עצמך.
להתמודד עם הגובה והקור.
אבל בתמורה, הוא נותן לך כל כך הרבה יותר.

5 דברים שלא סיפרו לכם על הדרך למעלה

לפני שנצלול למסלול עצמו, בואו ננפץ כמה מיתוסים ונשים את הדברים על השולחן.
האינטרנט מלא ב"מדריכים", אבל יש דברים שאפשר להבין באמת רק כשכפות הרגליים שלכם דורכות על האדמה ההיא.

הגובה – האתגר האמיתי?

כן, הגובה הוא פקטור משמעותי.
מאד משמעותי.
הטרק מגיע לגבהים של מעל 5,000 מטר, ושם האוויר באמת דליל.
מחלת גבהים היא סיכון אמיתי, ואסור להתעלם ממנה.
אבל! זה לא בהכרח הדבר הכי קשה.

האתגר האמיתי בגובה הוא הסבלנות שהוא דורש.
אתם חייבים לעלות לאט.
מאוד לאט.
יום מנוחה להסתגלות פה, טיפוס קצרצר ואז ירידה חזרה שם.
זה קצת מבאס כשאתם מלאי אנרגיה ורוצים לרוץ קדימה.
אבל זו המפתח להצלחה.
מי שממהר, משלם את המחיר.
וזה מחיר שיכול להיות לא נעים בכלל.

הפורטרים והמדריכים: הגיבורים האמיתיים של השביל

אתם מגיעים עם תיק יום קטן, מקסימום 6-7 קילו.
מי סוחב את כל השאר?
הפורטרים המדהימים מנפאל.
הם סוחבים משאות של 20, 30 ולפעמים אפילו 50 קילו (!!) על הגב או המצח, כשהם רצים על השביל שאנחנו בקושי הולכים עליו.
והם עושים את זה בחיוך.

והמדריכים?
הם לא רק מובילים את הדרך.
הם שם בשבילכם כשהגובה מכה, כשהברך כואבת, כשהמורל יורד.
הם מכירים את השביל, את האנשים, את מזג האוויר.
הם עמוד התווך של הטרק.
התייחסו אליהם בכבוד והערכה שהם ראויים לה, והחוויה שלכם תהיה עשירה פי כמה.
טיפ קטן: למדו כמה מילים בנפאלית, זה פותח המון דלתות וחיוכים.

האוכל בטרק: גאולה או סתם דאל באט?

התשובה הקצרה: גם וגם.
המטבח בטיהאוסים הוא בסיסי.
מאוד בסיסי.
הדאל באט (מרק עדשים, אורז ושני סוגי ירקות) הוא המלך הבלתי מעורער של התפריט.
הוא מגיע עם "ריפיל" חופשי, והוא סופר מזין ואנרגטי.
אתם כנראה תאכלו אותו המון.

אבל יש גם אופציות נוספות: נודלס בכל צורה, אורז מטוגן, צ'אפאטי (לחם שטוח), ולפעמים אפילו מנות שנשמעות קצת יותר מערביות (שניצל תפוחי אדמה? כן, יש דבר כזה!).
אל תצפו לגורמה.
תצפו לאוכל שמחמם את הבטן ונותן אנרגיה.
ארוחות הבוקר לרוב כוללות דייסה (פורידג'), ביצים או לחם טיבטי מטוגן.
והתה? יאק מילק טי או ג'ינג'ר לימון תה – השותפים הכי טובים שלכם לקור.

המקלחות והשירותים: לא מה שחשבתם

אם אתם רגילים למקלחת חמה ומפנקת בכל ערב – תשכחו מזה.
בגבהים הנמוכים יותר, בנמצ'ה באזאר לדוגמה, סביר שתמצאו מקלחות חמות (בתשלום, כמובן).
ככל שעולים, המקלחות הופכות להיות נדירות יותר, קרות יותר, ויקרות יותר.
רוב האנשים פשוט מוותרים על מקלחות יומיומיות ומסתפקים במגבונים לחים.
זה חלק מהחוויה, תתרגלו לרעיון.

והשירותים?
ובכן, הם קיימים.
בדרך כלל זה בור באדמה עם שני מדפים לכפות הרגליים.
נייר טואלט? תביאו מהבית (המון).
זה לא תמיד מריח הכי טוב בעולם, אבל היי – אתם באמצע ההימלאיה.
תראו את זה כחוויה אותנטית.

הנוף המשתנה: מיוק אקזוטי עד לפסגות נשגבות

הטרק הזה הוא מסע ויזואלי בלתי פוסק.
הוא מתחיל ביערות ירוקים, עובר דרך כפרים ציוריים עם שדות מעובדים, חוצה נהרות שוצפים על גשרי חבלים מרשימים, ובהדרגה הופך להיות חשוף וטרשי יותר.
הצמחייה נעלמת, הופכת לשיחים נמוכים ואז רק לאבנים.

בכל יום הנוף משתנה, וזה מה שהופך את זה למרתק כל כך.
יוקים (השור ההימלאי) מטיילים בחופשיות, עופות דורסים חגים מעל, ופסגות של ששת אלפים ושבעת אלפים מטר מלוות אתכם מהצד.
ואז, לאט לאט, מתחילים להופיע הענקים האמיתיים: אמה דאבלאם האייקוני, לוטסה, נופצה, ובסוף… גם האוורסט בכבודו ובעצמו.
זה כמו הצגה שהתפאורה בה מתחלפת בכל מערכה, וכל מערכה מפתיעה יותר מקודמתה.

שאלות שבוערות לפני שעולים למטוס

אז עכשיו שאתם קצת יותר מבינים מה מחכה לכם, בואו נדבר על הדברים הפרקטיים.
יש כמה שאלות שחוזרות על עצמן אצל כל מי שמתכנן את הטרק הזה.

ש: השאלה הראשונה בעולם – מתי הכי כדאי לטוס?

ת: התשובה הקלאסית והנכונה: עונות המעבר.
סתיו (ספטמבר עד נובמבר) זו העונה הכי פופולרית – השמיים לרוב כחולים, הראות מצוינת, והטמפרטורות סבירות (עדיין קר מאד בגבהים, אבל פחות מבחורף).
אביב (מרץ עד מאי) זו עונה טובה לא פחות – הטמפרטורות עולות, והפרחים בהרים מתחילים לפרוח.
החיסרון באביב הוא שהראות יכולה להיות קצת פחות טובה לפעמים בגלל אובך.
בחורף קר מדי, ובקיץ זו עונת המונסונים עם גשמים כבדים וראות אפסית.
אז תבחרו את העונה שמתאימה לכם, אבל תדעו שבסתיו סביר שתפגשו יותר מטיילים.

ש: כמה בכושר אני צריך להיות?

ת: הטרק לא דורש להיות מטפס הרים מקצועי או מרתוניסט.
הוא דורש כושר הליכה טוב ויכולת להתמודד עם עליות וירידות יחסית מתונות לאורך שעות רבות בכל יום.
מה שקריטי יותר הוא הסתגלות לגובה וסיבולת לב ריאה.
התאמנו לפני הטיול: צאו להליכות ארוכות עם תיק על הגב, עשו טיפוסים קצרים בגבעות (אם יש לכם), ותעסקו בפעילות אירובית.
הגוף שלכם יודו לכם אחר כך.

ש: אפשר לעשות את הטרק לבד, בלי מדריך או חברת טיולים?

ת: תיאורטית כן, מעשית פחות מומלץ.
צריך אישורים מיוחדים (TIMS וכרטיס כניסה לפארק הלאומי), ובלי מדריך מקומי אתם יכולים ללכת לאיבוד או להיתקל בקשיים לוגיסטיים.
פורטר הוא כמעט הכרחי אם אין לכם ניסיון בנשיאת משאות כבדים בגובה.
האופציה הנפוצה והבטוחה ביותר היא לשכור מדריך ו/או פורטר באופן עצמאי בלוקלה או קטמנדו, או לצאת דרך חברת טיולים שמטפלת בכל הלוגיסטיקה.
בכל מקרה, שירותי מדריך מקומי הם גם תרומה משמעותית לכלכלה המקומית.

ש: כמה זה עולה בערך?

ת: המחיר משתנה מאד בהתאם אם אתם עושים את זה עצמאית (עם מדריך/פורטר בלבד), או דרך חברת טיולים.
חברות טיולים לרוב כוללות הכל (טיסות לקטמנדו, טיסות לוקלה, לינה, אוכל, מדריך, פורטרים, אישורים) ויכולות לעלות בין 2,500 ל-5,000 דולר לאדם, תלוי ברמת החברה ומה כלול.
עצמאית עם מדריך ופורטר בלבד זה משמעותית זול יותר, יכול לנוע בין 1,000 ל-2,000 דולר לאדם (לא כולל טיסות בינלאומיות), אבל אתם אחראים לכל הלוגיסטיקה.
קחו בחשבון גם טיפים למדריכים ולפורטרים בסוף הטיול, זו תוספת חשובה.

ש: איזה ציוד הכי קריטי לקחת?

ת: שכבות! בגדים תרמיים, פליז, מעיל פוך טוב (אפילו שניים), מעיל ומכנסי גשם/רוח.
כובע צמר, כפפות טובות (שכבות של כפפות), גרבי צמר חמות.
נעלי טרק טובות ו"שבורות" (לא חדשות!).
שק שינה שמתאים לטמפרטורות מתחת לאפס (לפחות מינוס 10).
מקלות הליכה.
פנס ראש.
משקפי שמש טובים וקרם הגנה (הקרינה בגובה חזקה מאד).
בקבוק מים (עדיף תרמי או עם בידוד).
מטהר מים או כדורים לטיהור.
ערכת עזרה ראשונה אישית (כולל כדורים למחלת גבהים אם הרופא המליץ).
המון חטיפים ואנרגיה.
ומצב רוח טוב!

ש: ומה עם ביטוח נסיעות?

ת: חובה! וחובה שיהיה כזה שמכסה טרק בגבהים של מעל 5,000 מטר ופינוי בהליקופטר.
העלות של פינוי בהליקופטר מהבייס קמפ יכולה להגיע לעשרות אלפי דולרים.
אל תעלו על השביל בלי ביטוח מתאים.

ש: איך מתמודדים הכי טוב עם הגובה?

ת: עולים לאט, שותים המון מים (לפחות 4-5 ליטר ביום!), אוכלים פחמימות, נמנעים מאלכוהול וקפאין ככל שעולים בגובה, וישנים טוב.
אם מתחילים להרגיש סימנים (כאב ראש, בחילה, סחרחורת, קוצר נשימה חריג במנוחה), מפסיקים לעלות או יורדים בגובה מיד.
לא להתעלם מסימנים! זה מסוכן.
חלק מהמטיילים לוקחים כדורים למחלת גבהים כמו דיאמוקס – התייעצו עם רופא לפני כן.

המסלול המפורט: צעד אחר צעד אל הגובה

המסלול לבייס קמפ הוא מסע לינארי, עולים ויורדים באותו שביל בערך, עם כמה וריאציות קלות.
זה בדרך כלל לוקח 12-14 יום בסך הכל (כולל ימי הסתגלות וטיסה ללוקלה ובחזרה).

לוקלה – שדה התעופה המפחיד בעולם?

ההרפתקה מתחילה עם הטיסה הקצרצרה (30-40 דקות) מקטמנדו ללוקלה.
מסלול הנחיתה שם קצר במיוחד, נמצא על מדרון, ומסתיים בחומה.
זה בהחלט דורש טייסים מיומנים ועצבים מפלדה אצל הנוסעים.
אבל הנוף מהמטוס מפצה על הכל.
ברגע שנוחתים, בום! אתם כבר באמצע הרי סולו-קומבו, בגובה 2,860 מטר.
שם פוגשים את המדריך והפורטרים, ויוצאים לדרך.

נמצ'ה באזאר – בירת השרוות

אחרי יומיים של הליכה יחסית מתונה, מגיעים לנמצ'ה באזאר (3,440 מטר).
זו עיירה גדולה ותוססת, עם שוק, חנויות ציוד, מאפיות (כן, מאפיות עם קפה הפוך ועוגות!), בנקים ואפילו פאב אירי.
זה המקום הראשון לעשות בו יום הסתגלות לגובה.
מטיילים עושים הליכות קצרות בסביבה, עולים לנקודות תצפית על האוורסט (אם הראות טובה) או לבקר במוזיאון השרוות.
זה הבסיס הלוגיסטי של הטרק, ומקום נהדר למלא מצברים ולפגוש מטיילים אחרים.

טנגבוצ'ה – המנזר והנוף

היום מנמצ'ה לטנגבוצ'ה (3,860 מטר) הוא לרוב קשה פיזית, עם ירידה תלולה ואז עלייה ארוכה.
אבל בסוף העלייה מחכה לכם טנגבוצ'ה, עם המנזר הבודהיסטי המפורסם והנוף הכי פוטוגני של האמה דאבלאם והאוורסט יחד.
מומלץ להגיע בזמן לתפילת הערב במנזר, זו חוויה רוחנית מיוחדת.
הטיהאוסים פה כבר בסיסיים יותר.

דינגבוצ'ה/פרצ'ה – התמודדות עם הגובה

אחרי טנגבוצ'ה, האוויר מתחיל להיות דליל יותר.
מגיעים לאחד הכפרים דינגבוצ'ה (4,410 מטר) או פרצ'ה (4,240 מטר) ליום הסתגלות נוסף.
זה קריטי.
היציאה להליכות הסתגלות ביום הזה (לנקודות גבוהות יותר ואז חזרה לישון בגובה נמוך יותר) עוזרת לגוף להתמודד.
הנוף הופך להיות יותר מדברי ופחות מיוער.

לובוצ'ה – קרוב לפסגות, קרוב לקושי

ההליכה ללובוצ'ה (4,940 מטר) היא בדרך כלל קרה ומאתגרת.
השביל עולה בהדרגה, ועובר דרך אנדרטאות לזכר מטפסי הרים שמצאו את מותם באוורסט.
זה רגע מצמרר ומעורר מחשבה.
לובוצ'ה עצמה היא אוסף של טיהאוסים בסיסיים במיוחד, קפואים לרוב בלילה.
זה הלילה שלפני הגורק שפ והבייס קמפ, והגובה כבר מורגש היטב.

גורק שפ – הלילה הקר לפני הרגע הגדול

ההליכה מלובוצ'ה לגורק שפ (5,164 מטר) לוקחת כמה שעות והיא על שביל טרשי לא קל.
גורק שפ הוא היישוב האחרון והגבוה ביותר בטרק, מורכב ממספר מועט של טיהאוסים.
פה משאירים את הדברים, אוכלים משהו קטן, ויוצאים לנקודת השיא של היום.

בייס קמפ האוורסט – היעד המיתולוגי

מגורק שפ, הולכים עוד כשעתיים-שלוש הלוך ושוב (לרוב באותו יום שמגיעים לגורק שפ) אל הבייס קמפ (5,364 מטר).
חשוב לזכור: מהבייס קמפ *לא רואים* את פסגת האוורסט בצורה ברורה!
רואים את מפל הקרח המפורסם (Khumbu Icefall) ואת המחנות של המטפסים בעונת הטיפוס (אביב).
הבייס קמפ עצמו מסומן באבן עליה כתוב "Everest Base Camp 5364m" וערימות אבנים ודגלי תפילה.
זו תחושה מדהימה לעמוד במקום הזה, בסיס היציאה לכיבוש הפסגה הגבוהה בעולם.
עושים תמונות, סופגים את האווירה, וחוזרים לגורק שפ ללילה הקר ביותר בטרק.

קאלה פאטאר – הנוף ששווה הכל

השיא הוויזואלי של הטרק, לרוב בבוקר למחרת ההגעה לגורק שפ.
קאלה פאטאר (5,550 מטר) הוא גבעה סמוכה לגורק שפ, והטיפוס אליה (שעה וחצי-שעתיים תלולות בגובה קשה) הוא מפרך, אבל שווה כל רגע.
מכאן נשקף הנוף הפנורמי המרהיב ביותר על האוורסט עצמו, מלוטסה, נופצה ועוד פסגות אדירות, מוארות באור זריחה או שקיעה דרמטי.
זה הרגע בו מבינים למה עשיתם את כל זה.
הנוף הזה נשאר איתכם לנצח.

הדרך חזרה – מהירה יותר, אחרת

אחרי השיא, מתחילים לרדת.
הירידה מהירה יותר מהעלייה, לרוב לוקחת 3-4 ימים במקום 8-10 ימי עלייה.
זה קל יותר מבחינת גובה, אבל קשה יותר על הברכיים והשרירים.
פלאי פלאים, האוויר הופך סמיך יותר עם כל צעד למטה, והנשימה הופכת קלה יותר.
הטיהאוסים מרגישים פתאום הרבה יותר נוחים כשיש יותר חמצן בדם, והאוכל טעים יותר.
זה גם זמן מצוין לעכל את החוויה העצומה שעברתם.

7 טעויות שצריך להימנע מהן בדרך לפסגה

כדי שהמסע שלכם יהיה מוצלח ומהנה ככל האפשר, הנה כמה דברים שכדאי להימנע מהם:

• טעות 1: לא להתאמן מספיק – אל תזלזלו באתגר הפיזי. גם אם אתם צעירים ובריאים, כושר בסיסי הכרחי.

• טעות 2: להתעלם מסימני גובה – כאב ראש קטן? בחילה? אל תנסו להיות גיבורים. תודיעו למדריך, תנו לגוף לנוח או תרדו בגובה. זו לא בושה, זו חוכמה.

• טעות 3: לשתות מעט מדי מים – התייבשות מחמירה סימני גובה. שתו כל הזמן, גם אם לא צמאים.

• טעות 4: לא לארוז נכון – בגדים לא מתאימים, שק שינה לא חם מספיק, נעליים לא נוחות… זה יכול להרוס לכם את הטיול.

• טעות 5: לדחוף חזק מדי ומהר מדי – תזכרו את עקרון "עלייה איטית, ירידה מהירה". הגוף שלכם צריך זמן להסתגל.

• טעות 6: לבחור עונה לא מתאימה – סיכון לגשם, שלג או קור קיצוני. בדקו את מזג האוויר הצפוי והתאימו את התאריכים.

• טעות 7: לזלזל באתגר המנטלי – יש רגעים שיהיה קשה, שיהיה קר, שתהיו עייפים ומנותקים. זה חלק מהעניין. התכוננו לזה מנטלית, והישארו אופטימיים.

והכי חשוב – אל תשכחו ליהנות!

זה לא רק הליכה: חוויה תרבותית ואנושית

מעבר לפן הפיזי והוויזואלי, הטרק לבייס קמפ הוא גם מסע חברתי ותרבותי.
אתם נפגשים עם אנשים מכל העולם, שחולקים איתכם את אותו אתגר ואותה התרגשות.
נוצרים חיבורים מיוחדים כשחולקים טיהאוס קר, ארוחות דאל באט, רגעי קושי ורגעי ניצחון.

האינטראקציה עם בני שבט השרוות היא לב הטיול.
לראות את החיים שלהם בגבהים האלה, את העבודה הפיזית המדהימה שלהם, את האמונה הבודהיסטית שלהם שמתבטאת במנזרים, דגלי תפילה, אבני מאני ותפילות שנשמעות ברקע.
זה מרחיב את הלב והנפש.

זו הזדמנות לצאת מאזור הנוחות שלכם, לא רק פיזית אלא גם מנטלית.
להיות רחוק מהשגרה, מהרעש, מהמסכים.
להתחבר לטבע בעוצמה אדירה, ולעצמכם.
הרגעים של שקט מול נוף אינסופי, או השיחה המשותפת סביב התנור המרכזי בטיהאוס – אלה רגעים שזוכרים.

עוד קצת שאלות ותשובות

עוד כמה דברים קטנים שיכולים לעשות הבדל גדול.

ש: מה קורה אם אני מתחיל להרגיש לא טוב בגובה?

ת: קודם כל – מודיעים למדריך מיד.
המדריכים מנוסים ויודעים לזהות סימני גובה ולהגיב נכון.
ברוב המקרים, ימליצו לכם לנוח, לשתות הרבה, ואם המצב לא משתפר או מחמיר – ירידה בגובה היא התרופה היחידה למחלת גבהים חמורה.
במקרי חירום, עם ביטוח מתאים, אפשר לפנות בהליקופטר.

ש: כמה כסף מזומן כדאי לקחת?

ת: בכפרים הגדולים יותר כמו נמצ'ה באזאר יש לעיתים כספומטים, אבל הם לא תמיד עובדים וגובים עמלות גבוהות.
קחו מספיק כסף מזומן (רופי נפאלי) לכל הטרק לכיסוי הוצאות אישיות כמו מים מינרליים (יקרים מאד בגובה!), חטיפים, מקלחות, טעינת סוללות, Wi-Fi (אם קיים ובתשלום), וטיפים.
סכום מומלץ ליום להוצאות אישיות (מעבר לאוכל ולינה שמכוסים בחבילה) יכול לנוע בין 20 ל-50 דולר, תלוי כמה אתם "מפנקים" את עצמכם.

ש: אפשר לטעון טלפונים ומצלמות?

ת: כן, בטיהאוסים יש חשמל, אבל הוא לא תמיד זמין בכל שעות היום, ובגבהים הוא יקר מאד (בין 2 ל-5 דולר לשעה לטעינה).
קחו מטען נייד (Power Bank) איכותי ועם קיבולת גדולה! זה יחסוך לכם כסף רב ויבטיח שתמיד תוכלו להשתמש במכשירים.

ש: יש Wi-Fi בדרך?

ת: בכפרים הגדולים יותר כמו נמצ'ה, פרצ'ה ודינגבוצ'ה לרוב יש Wi-Fi בתשלום.
בגורק שפ ולובוצ'ה זה הרבה יותר נדיר ויקר.
החיבור לרוב איטי ולא יציב.
תכוננו להיות מנותקים חלק גדול מהזמן, זה גם חלק מהכיף.

ש: מה הטמפרטורה בדרך?

ת: משתנה דרמטית עם הגובה והשעה ביום.
בגבהים הנמוכים (עד נמצ'ה) יכול להיות נעים ואפילו חם ביום (15-20 מעלות), וקר בלילה (סביב ה-0).
ככל שעולים, הטמפרטורות יורדות משמעותית.
בגורק שפ ולובוצ'ה, טמפרטורות היום יכולות להיות סביב ה-0 או כמה מעלות מעליו, אבל בלילה הן צונחות עמוק מתחת לאפס, לפעמים גם למינוס 15-20 מעלות בתוך הטיהאוסים שאינם מחוממים (או מחוממים רק באזור המשותף).
התלבשות בשכבות היא המפתח!

ש: צריך מקלות הליכה?

ת: בחום! מקלות הליכה עוזרים המון בהפחתת העומס על הברכיים (בעיקר בירידות), שומרים על שיווי משקל בתוואי טרשי, ועוזרים לשמור על קצב אחיד בעליות.
כמעט כל מי שעושה את הטרק משתמש בהם.

ש: מה עם כדורים למחלת גבהים?

ת: תרופות כמו דיאמוקס יכולות לסייע במניעת סימני גובה או הקלה עליהם, אבל הן לא תחליף להסתגלות נכונה ולא פותרות את הבעיה.
הן גם יכולות להיות להן תופעות לוואי.
חובה להתייעץ עם רופא לפני הטיול אם אתם שוקלים לקחת אותן.

הטרק לבייס קמפ של האוורסט הוא לא עוד טיול.
זו מסע.
מסע שמאתגר את הגוף, מאתגר את הנפש, ומספק תגמול ויזואלי ואישי שקשה לתאר במילים.
התחושה של לעמוד מול האוורסט, לחוות את התרבות הייחודית של ההימלאיה, ולהתגבר על הקשיים בדרך – זו חוויה שנצרבת בזיכרון ומלווה אתכם הרבה אחרי שחזרתם לגובה פני הים.
זה לא תמיד קל, זה לא תמיד מפנק, אבל זה תמיד, תמיד, שווה את זה.
אם החלום הזה מקנן בכם, אל תהססו.
צאו למסע הזה.
ההימלאיה מחכה לכם.