טרק שביל האינקה למאצ'ו פיצ'ו: המסלול הסודי שחייבים להכיר

יש טיולים. ויש מסעות. ויש, רגע, מה זה הדבר הזה שכולם מדברים עליו, שמצריך הזמנה שנה מראש, כושר כמו של אצן מרתון (כמעט), והבטחה לחוויה של פעם בחיים? אה, כן. שביל האינקה למאצ'ו פיצ'ו. אם השם הזה קופץ לכם בפיד, בשיחות עם חברים שחזרו מטיול גדול, או סתם בחלומות פרועים על נופי פרו עוצרי נשימה – אתם בדיוק איפה שאתם צריכים להיות. כי אנחנו הולכים לצלול פנימה, עמוק לתוך האבנים העתיקות האלה, הולכים לטפס אתכם (וירטואלית, כן?) לנקודות הכי גבוהות, ולהגיע בסוף, יחד, אל העיר האבודה. אז תתרווחו, תכינו קפה (או עלי קוקה, אם אתם כבר באווירה), ובואו נדבר תכלס על המסע האגדי הזה. מבטיחים שתצאו מכאן עם כל התשובות, פחות או יותר, ורצון עז לארוז תיק ולצאת לדרך. מיד. או לפחות בשנה הבאה, כי כאמור, ההזמנות…

אז מה זה לעזאזל שביל האינקה, ולמה כולם מתלהבים?

טוב, בואו נתחיל עם הבסיס. שביל האינקה הקלאסי הוא לא סתם מסלול הליכה יפה בטבע. זהו קטע בן 42 ק"מ (בערך) מתוך רשת דרכים עתיקה ומטורפת של האינקה, שקישרה את כל האימפריה הענקית שלהם. מדובר בשביל סלול אבן, שעובר בנופים שהמוח בקושי מצליח לעבד: יערות עננים ירוקים וצפופים, פסגות הרים אדירות, עמקים עמוקים, ובקטע הכי פסיכי? המון אבל המון שרידים ארכיאולוגיים של האינקה, פזורים לאורך המסלול כאילו סתם זרקו אותם שם. לא רק מאצ'ו פיצ'ו בסוף, אלא מקדשים, מרפסות חקלאיות, נקודות שמירה – הכל משתלב בצורה מושלמת עם הטבע הפראי.

לא סתם טיול, מסע בזמן!

כן, זו הקלישאה, אבל כאן היא פשוט נכונה. ללכת בשביל האינקה זה ללכת בנעליים (טוב, נעלי הליכה קשיחות) של השליחים המהירים של האינקה, של המטיילים, של מי שבנה את המקומות המדהימים האלה. כל אבן שאתם דורכים עליה, כל מדרגה שאתם עולים או יורדים – הונחה שם לפני מאות שנים. התחושה היא שאתם חלק ממשהו גדול, היסטורי, כמעט מיסטי. אתם ממש מתחברים להיסטוריה של המקום, וזה משהו שטיולים במוזיאונים, יפים ככל שיהיו, פשוט לא יכולים לשחזר.

אוקיי, אז איך נראה הטרק הזה בפועל? בואו נפרק את זה לימים (בערך)

הטרק הקלאסי לשביל האינקה הוא בדרך כלל בן 4 ימים ו-3 לילות. יש גם גרסאות קצרות יותר, אבל זו הגרסה שמגיעה דרך שער השמש המפורסם למאצ'ו פיצ'ו עם הזריחה (ובואו נודה, זה מה שכולם רוצים).

יום 1: החימום (אל תתרגלו, זה הולך להשתנות בקרוב)

מתחילים בדרך כלל מנקודה שנקראת ק"מ 82 (כן, ק"מ 82 של מסילת הרכבת שמגיעה לאגואס קליינטס). זה יום יחסית קל. ההליכה ברובה במישור או עליות מתונות. הנופים נפתחים לאט לאט, רואים את נהר אורובמבה, עוברים ליד שרידים קטנים יותר, ובגדול זה יום של הסתגלות – לגובה (אנחנו כבר בגובה של כ-2700 מטר), לציוד, לקבוצה, ולרעיון שארבעת הימים הקרובים הולכים להיות *הליכה*. הרבה *הליכה*. מסיימים את היום בחניון לילה בגובה קצת יותר גבוה, אוכלים ארוחת ערב מפנקת (הפורטרים האלה קוסמים!) והולכים לישון מוקדם. מחר יום קצת אחר…

יום 2: העלייה – או איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את העלייה (ואז את הירידה)

היום הזה. אה, היום הזה. זה היום האגדי, הקשה, היום שכולם מדברים עליו. היום בו כובשים את "מעבר האישה המתה" (Dead Woman's Pass), הנקודה הגבוהה ביותר בטרק – כ-4215 מטר מעל פני הים. ההליכה היא כמעט כולה עלייה ארוכה ומאתגרת. כל צעד מרגיש כבד יותר בגלל הגובה, האוויר דליל, והרגליים מתחילות להרגיש את זה. מגיעים לפסגה, שואפים אוויר (דליל, כאמור), רואים נוף פנורמי עוצר נשימה, ומרגישים תחושת הישג מטורפת. רק שהמסע לא נגמר שם. מהפסגה מתחילה ירידה תלולה וארוכה לצד השני, אל עבר חניון הלילה. הירידה הזו קשה לא פחות מהעלייה, אבל לברכיים. סוף היום מגיע בתחושה של תשישות מוחלטת, אבל עם חיוך ענק על הפנים.

יום 3: פסגות, שרידים, ועוד קצת עליות וירידות (כי למה לא?)

היום השלישי נחשב לאחד היפים. מתחילים בעלייה נוספת, אבל הפעם קצרה ופחות תלולה מזו של יום 2, אל מעבר נוסף. לאורך היום הזה עוברים ליד כמה מהשרידים הארכיאולוגיים המרשימים ביותר לאורך השביל, מלבד מאצ'ו פיצ'ו עצמה. ויניי ויינה (Wiñay Wayna), שפירושו בקצ'ואה "לנצח צעיר", הוא אולי המרשים מכולם – עיר אינקה תלויה על צלע הר, מוקפת מרפסות חקלאיות שאין סיכוי להבין איך בנו אותן. הנוף משתנה שוב, הופך ליותר טרופי, יותר ירוק, יותר לח. מסיימים את היום האחרון בקמפינג, קרוב יחסית לשער השמש. ההתרגשות לקראת מחר מתחילה לטפס (בלי קשר לטרק).

יום 4: הסוף! שער השמש ומאצ'ו פיצ'ו!

זה היום שאליו כולם חיכו. קמים מוקדם בחושך (מאוד מוקדם), הולכים בערך שעה על השביל אל עבר שער השמש (Inti Punku). המטרה היא להגיע לשער בדיוק כשהשמש עולה ולהאיר את מאצ'ו פיצ'ו שפרושה למטה, בעמק. זה רגע קסום, מרגש, ובהחלט שווה את כל המאמץ. משער השמש יורדים אל העיר עצמה, מקבלים סיור מודרך (חובה, כי יש כל כך הרבה מה לראות ולהבין), ואז יש לכם קצת זמן חופשי לשוטט ולהתפעל מהעיר המדהימה הזו. אחרי הביקור, לוקחים אוטובוס קצרצר לאגואס קליינטס (עיירת הרכבת שמתחת למאצ'ו פיצ'ו), משם רכבת לקוסקו או אולי אוליאנטאיטמבו, וחוזרים לציביליזציה. עם זיכרונות שישארו איתכם לנצח. וגם כאבי שרירים קלים. או קצת יותר מקלים.

גובה, כושר, ועוד כמה "מפרטים טכניים" שאולי תרצו לדעת

האם הספה שלכם מוכנה לזה? כושר גופני

בואו נדבר דוגרי. שביל האינקה הוא לא טיול קליל בפארק. הוא דורש כושר גופני סביר עד טוב. לא חייבים להיות מרתוניסטים, אבל בהחלט כדאי להגיע מוכנים. הליכות ארוכות, עליות וירידות – כל אלה דורשים סיבולת. אם אתם נוהגים לעשות ספורט באופן קבוע (הליכה, ריצה, חדר כושר) – אתם בנקודת פתיחה טובה. אם לא, זה זמן מצוין להתחיל! כמה חודשים של הליכות קבועות, כולל עליות, יעשו פלאים ויקלו משמעותית על הטרק. אל תזלזלו בזה. הגוף יודה לכם.

טנגו האוויר הדליל: מחלת גבהים

הגובה הוא גורם משמעותי בטרק הזה. קוסקו עצמה כבר בגובה של כ-3400 מטר, ונקודת השיא בטרק היא מעל 4200 מטר. מחלת גבהים יכולה לפגוע בכל אחד, בלי קשר לכושר או גיל. הסימפטומים כוללים כאב ראש, בחילה, עייפות קיצונית, סחרחורת. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא התאקלמות. הגיעו לקוסקו לפחות יומיים-שלושה לפני הטרק, קחו את הזמן, שתו הרבה מים, הימנעו מאלכוהול ביום-יומיים הראשונים, ואולי שתו תה עלי קוקה (עוזר לרבים). יש גם כדורים שניתן לקחת בהתייעצות עם רופא. רוב האנשים חווים סימפטומים קלים בלבד, אבל חשוב להיות מודעים לזה ולתת לגוף זמן להתרגל.

אל תנסו לאלתר: אישורים, הזמנות, ולוגיסטיקה שחייבים לדעת

להזמין מקום – שנה מראש? כן, בערך.

אחד הדברים הכי חשובים לדעת על שביל האינקה הוא שמספר המטיילים המורשים להיכנס אליו בכל יום מוגבל בקפדנות (בסביבות 500 אנשים, כולל מדריכים ופורטרים). הסיבה? שמירה על השביל והאתרים. התוצאה? הביקוש עצום, והמקומות נחטפים חודשים רבים מראש, לפעמים אפילו שנה לפני התאריך הרצוי, במיוחד בעונה היבשה (מאי עד ספטמבר/אוקטובר). אי אפשר לעשות את הטרק באופן עצמאי; חייבים להזמין דרך חברה מורשית. אז אם שביל האינקה ברשימת הדברים שחייבים לעשות, אל תחכו לרגע האחרון. באמת, אל. תבדקו זמינות ותזמינו ברגע שהתאריכים שלכם גמישים מספיק.

החברים הכי טובים שלכם בטרק: מדריכים ופורטרים

הטרק מתבצע תמיד בקבוצה מאורגנת, שמלווה במדריך מוסמך ובפורטרים. המדריך הוא המוח והניווט – הוא מכיר את השביל, את ההיסטוריה, את הצמחייה, והוא שם לדאוג לכם, להסביר, ולדרבן כשקשה. הפורטרים הם הגיבורים האמיתיים מאחורי הקלעים. הם נושאים את רוב הציוד: אוהלים, שקי שינה (לרוב), ציוד בישול, אוכל, מים. הם עולים ויורדים את ההרים האלה עם משאות על הגב כאילו הם פשוט הולכים לטייל. הם מקדימים את הקבוצה כדי להקים מחנה, לבשל ארוחות טעימות (באמת!), ולדאוג שהכל יהיה מוכן כשתגיעו מותשים. הם פשוט מדהימים, ותפקידם קריטי להצלחת הטרק ולנוחות שלכם.

לישון תחת כיפת השמיים (ובתוך אוהל)

הלינה לאורך הטרק היא בקמפינג, באתרי קמפינג ייעודיים ומורשים לאורך השביל. התנאים בסיסיים – אוהלים ללינה, בדרך כלל אוהל אוכל גדול יותר, ומתקני שירותים (אל תצפו לפאר, בלשון המעטה). הארוחות שמבשלים הפורטרים והטבחים של החברה בדרך כלל מפתיעות לטובה – חמות, מזינות, וטעימות להפליא בהתחשב בתנאים. הלילות יכולים להיות קרים, במיוחד בגבהים, אז שק שינה טוב וביגוד חם הם חובה.

"רגע, אבל מה אם אני לא יכול/רוצה לעשות את הטרק המלא?" – שואלים בשביל חבר, כמובן.

שביל האינקה הקלאסי מדהים, אבל הוא לא האפשרות היחידה להגיע למאצ'ו פיצ'ו, וגם לא האפשרות היחידה לחוות טרק בנופי האזור המדהימים האלה.

המסלולים ה"אחרים": סלקנטיי, לארס ועוד כמה שמות אקזוטיים

ישנם מסלולי טרקים אלטרנטיביים לאזור מאצ'ו פיצ'ו, שהפכו פופולריים מאוד, בין היתר בגלל מגבלת האישורים לשביל האינקה הקלאסי. מסלולים כמו סלקנטיי (Salkantay Trek) או לארס (Lares Trek) ארוכים יותר (בדרך כלל 5 ימים), עוברים בנופים מגוונים ושונים משביל האינקה, מגיעים לגבהים אפילו יותר גבוהים (סלקנטיי מגיע קרוב ל-4600 מטר), וכוללים גם הם ביקור במאצ'ו פיצ'ו בסופם (אבל ההגעה למאצ'ו פיצ'ו עצמה היא בדרך כלל ברכבת מאגואס קליינטס, לא דרך שער השמש). המסלולים האלה נחשבים גם הם למאתגרים ומרשימים, ולרוב זולים יותר משביל האינקה הקלאסי.

האופציה ה"מפונקת": רכבת למאצ'ו פיצ'ו

ולמי שהליכה של 4 ימים עם תיק על הגב בגובה 4000 מטר נשמעת כמו עינוי, יש פתרון מצוין: רכבת. אפשר להגיע למאצ'ו פיצ'ו ברכבת מקוסקו או מאוליאנטאיטמבו עד לעיירה אגואס קליינטס (שנקראת גם מאצ'ו פיצ'ו פואבלו), ומשם לעלות באוטובוס קצר (או ללכת ברגל, אבל זו עלייה רצינית) עד לאתר עצמו. זו האופציה המהירה והנוחה ביותר, ומאפשרת גם למי שמתקשה פיזית או מוגבל בזמן לראות את מאצ'ו פיצ'ו. כמובן, חוויית הטרק וההגעה ברגל דרך שער השמש היא שונה לחלוטין, אבל זה עדיין ביקור במאצ'ו פיצ'ו, וזה תמיד מדהים.

אורזים תיק כמו מקצוענים (או לפחות כמו מי שרוצה לשרוד 4 ימים בהרים)

אז מה אורזים לטרק כזה? רוב הציוד הכבד (האוהלים, האוכל וכו') נישא על ידי הפורטרים, אבל אתם הולכים עם תיק יום קטן יחסית (מוצ'ילת יום, 20-30 ליטר בערך) שמכיל את הדברים החיוניים ליום. הנה כמה פריטים חשובים:

• שכבות ביגוד: מזג האוויר בהרים יכול להשתנות במהירות. שכבות הן המפתח: חולצת בסיס נושמת, פליז או שכבה מבודדת, ומעיל גשם/רוח טוב.
• נעלי הליכה: חובה, ועדיף כאלה שהלכתם איתן כבר והן נוחות. עדיפות לנעליים גבוהות שמייצבות את הקרסול בשבילים הלא אחידים.
• מקלות הליכה: יעזרו מאוד בעליות ויפחיתו עומס משמעותי על הברכיים בירידות. שווים כל שקל/דולר.
• קרם הגנה, כובע, משקפי שמש: השמש בגובה חזקה מאוד.
• דוחה יתושים: בעיקר בימים האחרונים כשיורדים לגבהים נמוכים ויותר טרופיים.
• בקבוק מים רב פעמי או שקית שתייה: חיוני לשמור על הידרציה.
• פנס ראש: לקימה המוקדמת ביום האחרון ולשיטוט במחנה בלילה.
• מגבת מיקרופייבר: קלה ומתייבשת מהר.
• חטיפים אנרגטיים: למרות שיש ארוחות, תמיד טוב שיהיה משהו קטן לזריקת אנרגיה.
• נייר טואלט וג'ל חיטוי ידיים: חשוב לשמירה על היגיינה בסיסית בתנאי שטח.
• מזומן (סולים פרואניים): לטיפים לפורטרים ולמדריך (חובה!), ולקניות קטנות בדרך.

הרשימה המלאה תלויה בחברה שדרכה תזמינו (חלק מספקות שקי שינה ומזרונים), אבל זו נקודת התחלה טובה.

שאלות בוערות? הנה כמה תשובות (בקטנה)

מתי העונה הכי טובה לטרק?

העונה היבשה, ממאי עד אוקטובר, נחשבת לטובה ביותר מבחינת מזג אוויר (פחות גשם, יותר שמש). יולי ואוגוסט הם שיא העונה ויש הכי הרבה מטיילים. נובמבר עד אפריל זו העונה הרטובה, עם יותר גשם, והשביל סגור לתחזוקה בחודש פברואר.

כמה זמן לפני הטרק כדאי להגיע לקוסקו?

מינימום יומיים-שלושה להתאקלמות לגובה. זה קריטי!

האם יש מקלחות לאורך הטרק?

בדרך כלל לא. בחניוני הלילה יש שירותים בסיסיים, אבל מקלחות מסודרות זה משהו שפוגשים רק באגואס קליינטס אחרי הטרק. מגבונים לחים יהפכו לחברים הכי טובים שלכם.

האם צריך לקחת שק שינה?

תלוי בחברה המארגנת. חלק מספקות, חלק לא. ודאו מראש, ואם אתם צריכים להביא, ודאו שהוא מתאים לטמפרטורות קרות (נוחות סביב 0 מעלות ומטה).

כמה טיפ נותנים לפורטרים ולמדריך?

זה משתנה, אבל יש הנחיות כלליות שמקובלות. בדרך כלל נהוג לאסוף טיפ קבוצתי בסוף הטרק למדריך ולפורטרים ולחלק ביניהם. שאלו את החברה המארגנת או את המדריך לגבי הסכומים המומלצים.

האם אפשר לטעון טלפונים/מצלמות בטרק?

אין חשמל בחניוני הלילה. הביאו בטריות ספייר או מטען נייד (Power Bank). השתמשו במכשירים בחוכמה.

האם יש שירות קליטה סלולרית או אינטרנט בטרק?

לרוב לא. ברוכים הבאים לדטוקס דיגיטלי מרענן! יהיו קצת נקודות קליטה נדירות, אבל בגדול זה זמן להתנתק ולהתחבר לטבע ולמסע עצמו.

אז הנה זה. שביל האינקה. מסע מאתגר פיזית, אבל מתגמל בטירוף מבחינה נופית, היסטורית, ורגשית. זה לא סתם לראות תמונות של מאצ'ו פיצ'ו – זה לחוות את הדרך אליה, להרגיש את האבנים תחת הרגליים, לנשום את האוויר הדליל, לראות את השמש עולה מעל העיר העתיקה אחרי ארבעה ימים של הליכה. זו חוויה שמצריכה תכנון, הכנה, ומוכנות לאי נוחות קלה (בכל זאת, טרק), אבל ההגעה למאצ'ו פיצ'ו דרך שער השמש… אין מילים שמתארות את זה באמת. זה רגע שמצדיק הכל. אז כן, זה קצת קשה, זה דורש להתארגן מראש, ולפעמים קופאים בלילה. אבל כשאתם עומדים שם, בשער השמש, והעיר המדהימה הזו נפרשת מולכם, תבינו שזו אחת ההרפתקאות הכי מטורפות ומרגשות שתוכלו להעניק לעצמכם. אז למה אתם מחכים? (חוץ מלתאריך פנוי לאישור?)