טרק מילפורד סאונד ניו זילנד: המסלול שחובה לעשות בחיים

המסע אל הפלא השמיני: האם אתם באמת מוכנים לטרק של החיים?

שמעו, אם חשבתם שטיילתם בעולם וראיתם הכל, תשכחו מזה. יש כמה מקומות בעולם שפשוט משחקים במגרש אחר לגמרי. כאלה שמגדירים מחדש את המושג "יופי עוצר נשימה". והמילפורד סאונד טרק בניו זילנד? הוא לא רק משחק במגרש הזה, הוא המגרש כולו.
אתם עומדים לצלול עמוק לתוך אחד הטרקים המפורסמים, המבוקשים והמאתגרים (אבל בקטע טוב, מבטיחים!) שיש לכדור הארץ להציע.
זה לא עוד מסלול.
זו חוויה שהיא לפנים ולחוץ.
היא תבחן אתכם פיזית.
היא תשאיר אתכם פעורי פה נוכח עוצמת הטבע.
והיא, בלי שום הגזמה, אחת הסיבות שנוסעים לקצה העולם.
אז אם אתם מתלבטים, אם אתם חולמים, או אם סתם בא לכם לדעת למה כולם מדברים על המקום הזה ביראת כבוד כזו – המאמר הזה נכתב בדיוק בשבילכם.
בואו נראה מה באמת מסתתר מאחורי השם המפוצץ הזה, ולמה, למרות הכל, אתם פשוט חייבים לשים אותו בווישליסט שלכם. ורצוי גבוה.

מה הופך את מילפורד סאונד טרק למיתוס?

בואו נדבר דוגרי.
יש טרקים.
ויש את המילפורד סאונד טרק.
הוא לא ארוך במיוחד (53.5 ק"מ, אפשר לבלוע את זה, לא?).
הוא גם לא הכי תלול בעולם (למרות שיש לו עליה אחת… נגיע לזה).
אבל יש בו קסם מיוחד.
שילוב של נופים דרמטיים, היסטוריה של חלוצים ומגלים, וניהול מסודר ברמה שממש כיף לראות (כן, כיף!).

לא רק נוף: סיפור של היסטוריה וטבע

הסיפור של המילפורד סאונד טרק מתחיל הרבה לפני שתיירים עם מקלות הליכה התחילו לפקוד אותו.
זה אזור שהיה חשוב למאורים, עם נתיבי סחר וציד.
ואז הגיעו האירופאים, והתחילו לחפש דרכים לחצות את ההרים הדרמטיים.
אנשים כמו קווינטין מקינון, שעל שמו נקרא הפס הכי מפורסם בטרק, היו חלוצים אמיתיים.
הם פתחו שבילים בתנאים הזויים.
גשם, בוץ, סלעים.
הם פשוט עשו את זה.
והיום, אנחנו הולכים בדרכם.
זה נותן תחושה קצת אחרת, לא?
לא סתם מסלול בטבע, אלא מסע בזמן, על שבילים עם סיפור.

ה"גרייט ווקס": מה זה אומר בכלל?

ניו זילנד המציאה משהו גאוני.
הם הגדירו 10 (ועוד כמה שנוספו) מסלולי טיול ברמה הלאומית.
קוראים להם "גרייט ווקס" (Great Walks).
והם באמת Great.
זה אומר שהם מתוחזקים ברמה הכי גבוהה שיש.
השבילים מסומנים להפליא.
הגשרים יציבים.
ובקטות הלינה בדרך? וואו.
הן לא מלונות יוקרה, כן?
אבל הן מחוממות, נקיות, עם שירותים ומקלחות (קרות לרוב, אבל היי, זה טרק!), ופשוט תענוג להגיע אליהן אחרי יום הליכה.
ה"גרייט ווקס" מנוהלים על ידי מחלקת השימור של ניו זילנד (DOC – Department of Conservation).
וזה אומר ש… כן, צריך להזמין מקומות מראש. הרבה מראש.
אבל על זה נדבר עוד מעט.

לפני שאתם אורזים את התיק: תכנון ברזל

אם יש טרק שאי אפשר לעשות אותו ספונטני, זה המילפורד.
שכחו מ"נקפוץ רגע" או "נראה מה יהיה".
זה דורש תכנון.
וזה דורש תכנון טוב.

ההרשמה: המלחמה על המקום

זו לא סתם הרשמה.
זו מלחמה. תרתי משמע.
הטק עמוס.
מאוד עמוס.
הוא פתוח רק בעונת הקיץ (בערך נובמבר עד אפריל).
ומחלקת השימור פותחת את ההרשמה לכל העונה ביום אחד ספציפי.
בדרך כלל ביוני או יולי של השנה *שלפני*.
ו… תתכוננו.
האתר קורס.
המקומות נחטפים תוך דקות.
כן, דקות.
אם אתם רוצים ללכת בשיא העונה (דצמבר-פברואר), ובימים הכי פופולריים (סופי שבוע), אתם חייבים להיות מול המחשב ברגע שזה נפתח.
עם כל הפרטים מוכנים.
כרטיס אשראי ביד.
ואצבע על העכבר.
זה לא צחוק.
זו הוכחת האש של הרצון שלכם ללכת את הטרק הזה.
אבל אל דאגה, אם פיספסתם, תמיד אפשר לחפש ביטולים.
לא קל, אבל אפשרי.

עונה או לא עונה? זו השאלה!

העונה הרשמית היא מנובמבר עד אפריל.
זו התקופה שבה הבקתות פתוחות, המעברים בטוחים יותר (עד כמה שניתן במקום כזה), ויש הסעות מסודרות.
החודשים הכי פופולריים הם דצמבר, ינואר, פברואר – שיא הקיץ בניו זילנד.
אבל בואו נודה בזה.
מילפורד סאונד הוא אחד המקומות הרטובים בעולם.
כן, שמעתם נכון. רטוב.
אז "שיא הקיץ" לא מבטיח לכם שמש.
הוא מבטיח שיהיה קר.
ועשוי להיות גשום.
מאוד גשום.
הליכה ב"עונת השוליים" (נובמבר, אפריל) יכולה להיות נעימה יותר מבחינת עומס וקצת פחות יקרה.
אבל מזג האוויר עדיין הפכפך.
ללכת מחוץ לעונה? זה סיפור אחר.
הרבה יותר מסוכן, דורש ציוד וחווית אלפיניסטים, והבקתות הבסיסיות סגורות.
לא מומלץ למטייל הממוצע.

לינה, או ליתר דיוק – בקתות!

הלינה בטרק היא אך ורק בבקתות של מחלקת השימור.
אין קמפינג לאורך המסלול הרשמי של הגרייט ווק.
יש שלוש בקתות:

• Clinton Hut: סוף יום 1.
• Mintaro Hut: סוף יום 2.
• Dumpling Hut: סוף יום 3.

כל בקתה מציעה מיטות קומתיים בחדרים משותפים (תכלס, דרמס), מטבח מאובזר (כיריים גז, כיור, שולחנות), פינת אוכל וחדר משותף לבילוי ערב.
אין סירים, צלחות או סכו"ם – את זה אתם מביאים.
יש שירותים, ולרוב יש גם ברז עם מים קרים למקלחת.
אל תצפו למגבות או סבון.
הבקתות מתוחזקות על ידי ווארדן (Warden) מקומי, שהוא גם סוג של שומר, גם איש תחזוקה וגם (וזה הכי חשוב) חזאי ומרכז מידע.
הוא יעשה תדריך ערב שיעדכן אתכם על המסלול ליום הבא, מזג האוויר הצפוי, וכל דבר קריטי אחר.
התדריכים האלה חשובים בטירוף!
בקתות אלה הם חלק מהקסם של הטרק – הן מאפשרות הליכה יחסית קלילה (בלי אוהל, בלי מלא אוכל), וגם מפגש חברתי עם מטיילים מכל העולם.

איך מגיעים ואיך חוזרים? הלוגיסטיקה

הטרק מתחיל ב-Te Anau Downs, על שפת אגם טה אנו.
מגיעים לשם בדרך כלל במיניבוס או אוטובוס מטה אנו או מקווינסטאון.
משם לוקחים ספינה קצרה לצד השני של האגם – נקודת ההתחלה הרשמית של ההליכה.
הספינה הזו היא חלק מהחוויה והיא גם מחייבת הזמנה מראש.
בסוף הטרק, מגיעים ל-Sandfly Point (כן, השם אומר הכל…) במילפורד סאונד עצמו.
משם לוקחים ספינה נוספת קצרה (כ-15 דקות) לרציף המרכזי במילפורד סאונד.
ואז? אוטובוס חזרה לטה אנו או קווינסטאון.
כל החלקים הלוגיסטיים האלה – הסעות יבשה והסעות ימיות – דורשים הזמנה נפרדת ומראש.
זה מוסיף לעלות, אבל זה הופך את הכל לחלק וחלק, בתנאי שהזמנתם הכל בזמן.

יום אחרי יום: מה מחכה לכם על השביל?

הטרק בנוי לארבעה ימים.
זה הקצב שבו הולכים מבית לבקתה.
כל יום מציע משהו אחר, משהו מפתיע.

יום 1: הפתיחה הרטובה (אולי)

מתחילים עם השייט הקצר מטה אנו דאונס.
מגיעים לנקודת ההתחלה.
מרגישים את האוויר הצלול.
היום הראשון הוא קליל יחסית.
הליכה שטוחה ברובה.
עלייה הדרגתית.
לאורך נהר קלינטון.
השביל עובר דרך יער גשם מדהים.
שופע שרכים, אזובים, ועצים עתיקים.
הנהר מלווה אתכם לאורך רוב היום.
צבע המים? מדהים.
טורקיז צלול.
הליכה רגועה יחסית (כ-5 ק"מ, שעה וחצי בערך) עד לבקתת קלינטון.
זמן להתמקם, לנשום את האוויר, ולהתרגש ממה שיבוא מחר.

יום 2: העלייה המרשימה

היום השני ארוך יותר (כ-16.5 ק"מ) ומכיל עלייה משמעותית.
הליכה לאורך עמק קלינטון היפהפה.
הנוף מתחיל להיפתח.
מצוקים דרמטיים עולים משני הצדדים.
מפלים מתחילים להופיע (אם ירד גשם, ויש סיכוי גבוה שיקרה!).
השביל מטפס בהדרגה.
דרך יער ואז שטח פתוח יותר.
מגיעים לבקתת מינטארו שנמצאת ממש מתחת לפס מקינון.
מקום מצוין להתכונן ליום הכי קשה שיגיע מחר.
הנוף מסביב לבקתה כבר מתחיל לתת הצצה לדרמה שתגיע בפס.

יום 3: הפס והמפלים

זה היום.
היום הגדול.
והכי מאתגר.
מתחילים בעלייה תלולה וארוכה לפס מקינון (Mackinnon Pass).
העלייה לוקחת כמה שעות טובות.
עולים בגובה.
הנוף נפתח עוד ועוד.
מגיעים לפס (1,154 מטר) – נקודת השיא הגיאוגרפית של הטרק.
אם יש ראות טובה, הנוף משם הוא אחד המפורסמים בניו זילנד.
עמקים ירוקים, פסגות מושלגות (גם בקיץ!), ומילפורד סאונד באופק.
יש שם מקלט קטן (מקלט מקינון) שבו אפשר לנוח ולהתחמם.
אחרי הפס, מתחילה הירידה הארוכה והתלולה.
הירידה מובילה לעמק ארתור (Arthur Valley).
השביל עובר ליד מפלים מטורפים.
מפל סאנדרלנד (Sutherland Falls) – אחד המפלים הגבוהים בניו זילנד – נמצא קרוב לשביל הראשי (אפשר לעשות אליו סטייה קצרה, שווה כל צעד!).
מגיעים לבקתת דאמפלינג (Dumpling Hut) בסוף יום ארוך ומעייף (כ-13.5 ק"מ, אבל קשים).
תחושת סיפוק ענקית מובטחת.

יום 4: הפינאלה הרטוב והמרהיב

היום האחרון קצר יחסית (כ-18 ק"מ, נשמע הרבה אבל הוא שטוח ברובו).
הולכים לאורך נהר ארתור (Arthur River).
עוד יער גשם יפהפה.
המפלים מלווים אתכם כמעט לכל אורך הדרך.
זה כאילו הטבע נותן הצגה אחרונה לפני שמגיעים לסוף.
מגיעים ל-Sandfly Point.
שם יש מחסה קטן.
ומלאאאאאאאאאאאאאאאאאאא של זבובי חול.
שם מסתיים הטרק הרגלי.
עולים על ספינה קצרה שמביאה אתכם למילפורד סאונד עצמו.
השייט הזה הוא גם חלק מהחוויה.
רואים את המצוקים המפורסמים מזווית אחרת.
ורואים את הפיורד המפורסם.
מגיעים למרכז המבקרים במילפורד סאונד.
סיימתם.
אתם רשמית גיבורים.
ובעדיפות עליונה – חייבים למצוא דרך להיפטר מזבובי החול!

כמה זמן? מה אורך המסלול?

הטרק המלא הוא 53.5 ק"מ.
הולכים אותו בדרך כלל על פני 4 ימים ו-3 לילות.
זה הקצב שמתאים לבקתות.
אפשר לעשות אותו מהר יותר (רץ שבילים יכול לעשות את זה ביום), אבל ההנאה היא בקצב איטי יותר.
קחו את הזמן.
תנשמו.
תסתכלו מסביב.
הנוף לא הולך לשום מקום (אלא אם כן הוא מכוסה בעננים…).

הציוד שאתם חייבים, ומה שאפשר להשאיר בבית

ציוד טוב זה חיוני.
במקום כמו המילפורד, שבו מזג האוויר משתנה בקצב מסחרר ויכול להיות קשוח, ציוד איכותי זה ההבדל בין חוויה נהדרת לסיוט רטוב.
תרמיל נוח ותומך זה הבסיס.
בערך 50-60 ליטר יספיק.

הבגדים: שכבות, שכבות, ועוד שכבות!

חוק מספר 1: שכבות!
אפילו בקיץ, יכול להיות קר, במיוחד בפס ובערבים.
הנה מה שאתם צריכים:

• שכבה ראשונה (תרמית): חולצה ארוכה ותחתון תרמי. מנדף זיעה, שומר על חום.
• שכבה שנייה (מחממת): פליז או סוודר מחומר סינתטי.
• שכבה שלישית (הגנה): מעיל גשם איכותי (לא נגד גשם קל, נגד מטח שוצף!) ומכנס גשם. זה הדבר הכי חשוב בתיק שלכם.
• מכנסי הליכה: עדיף כאלה שמתייבשים מהר.
• חולצות הליכה: גם כן מתייבשות מהר.
• גרביים: כמה זוגות של גרביים טובות לטיולים. עדיף צמר מרינו.
• כובע גרב וכפפות: כן, גם בקיץ.
• בגדים לבקתה: משהו נוח ויבש רק לבקתה.

חשוב שהכל יהיה סינתטי או צמר.
כותנה? תשכחו מזה. היא נרטבת ולא מתייבשת אף פעם.

אוכל ושתייה: לשרוד בנוחות

אתם מביאים את כל האוכל שלכם.
אין איפה לקנות בדרך.
תכננו ארוחות קלות משקל, שמתבשלות מהר.
אופציות פופולריות:

• אוכל מיובש למטיילים (אפשר לקנות בניו זילנד או להביא מהבית).
• פסטה, קוסקוס, אורז מהיר הכנה.
• שיבולת שועל לארוחת בוקר.
• חטיפי אנרגיה, אגוזים, פירות יבשים.
• שוקולד (מאסט!).

אל תשכחו ערכת קפה/תה.
יש בבקתות כיריים גז, אבל תצטרכו להביא גזייה קטנה למקרה שתצטרכו משהו דחוף בדרך או אם יש עומס במטבח.
יש ברזים עם מי שתייה בבקתות ובכמה נקודות בדרך.
מומלץ לקחת לפחות ליטר וחצי מים לכל יום, ואפשר למלא.
פילטר מים או טבליות טיהור יכולים להיות שימושיים אם אתם שותים מזרמים.

נעליים והליכה: הרגליים שלכם יודו לכם

זוג נעלי הליכה טובות.
עדיף מגף תומך קרסול.
חובה ללכת איתן הרבה לפני הטרק כדי לוודא שהן נוחות ומוכנות ל-53 ק"מ רטובים.
מוטות הליכה? תלוי בכם.
הם עוזרים בעליות ובירידות ומורידים עומס מהברכיים.
במילפורד, עם הירידות התלולות והשטחים הרטובים, הם יכולים להיות ממש שימושיים.

פרט שולי, אבל קריטי: הזבובים המעצבנים!

זבובי החול (Sandflies) הם הפרוטקשן של הטבע הניו זילנדי.
והם קיימים בכמויות.
הם עוקצים.
זה מגרד.
וזה מעצבן.
במילפורד סאונד, במיוחד בנקודת הסיום, הם חגיגה.
תרסיס דוחה חרקים (עם אחוז DEET גבוה) הוא חובה.
תמרחו על כל חלק חשוף בגוף.
ותמרחו שוב.
ושוב.
אל תהיו אמיצים בעניין הזה.
פשוט לא שווה את זה.

אז מה הבעיה?

בואו נודה בזה.
זה לא פיקניק.
יש כמה דברים שיכולים להפוך את החוויה למאתגרת.
אבל היי, זה חלק מהעניין, לא?

מזג האוויר: זה ניו זילנד, לא המזרח התיכון!

כמו שאמרנו.
רטוב.
מילפורד סאונד מקבל בממוצע 6.8 מטר גשם בשנה.
זה פי כמה וכמה מכל מקום שאתם מכירים כנראה.
יכול להיות לכם יום שמשי.
יכול להיות לכם ארבעה ימים של גשם זלעפות.
הטמפרטורות יכולות לרדת גם בקיץ, במיוחד בפס.
שלג בקיץ? קורה.
רוח חזקה? בהחלט.
להיות מוכנים לגשם זה לא אופציה, זו חובה.
ואם אתם הולכים בגשם, תדעו שזה חלק מהחוויה.
המפלים פורצים מכל עבר.
הטבע פשוט מתעורר לחיים.
זה מרהיב, אבל גם רטוב.

העליות והירידות: זה לא מישור החוף

בעיקר יום 3.
העלייה לפס מקינון היא רצינית.
כ-800 מטר עלייה מצטברת לאורך כמה קילומטרים.
והירידה מהפס גם היא תלולה ויכולה להיות קשה על הברכיים.
דורש כושר גופני סביר.
לא צריך להיות אתלט אולימפי, אבל בטן גסה וחוסר פעילות יורגשו היטב ביום השלישי.
התאמנו קצת לפני כן.
הליכות ארוכות עם משקל על הגב.
עליות וירידות.
הגוף שלכם יודה לכם.

הזבובים שרק רוצים לטעום אתכם

אמרנו את זה, אבל נגיד שוב.
הם מעצבנים.
הם קיימים.
תתמודדו איתם עם דוחה יתושים יעיל.
הם לא הורסים את הטיול, אבל הם קצת מטרידים.
במיוחד בסוף הטרק, כשעומדים ומחכים לספינה.
פשוט היו מוכנים נפשית (ופיזית עם תרסיס!).

ולמה לעזאזל כדאי לעשות את זה בכל זאת?

אחרי כל ה"אתגרים" האלה, למה מישהו שפוי ירצה בכלל לצאת לטרק כזה?

נופים שיעיפו לכם את המוח

זהו.
זו התמורה.
הנוף במילפורד סאונד וסביבתו הוא פשוט לא מהעולם הזה.
הרים ענקיים.
פיורדים עמוקים.
מפלים אלגנטיים ורחבים שנופלים ממצוקים תלולים.
אגמים צלולים.
יערות ירוקים עתיקים.
ובעיקר, תחושת עוצמה ופראיות של טבע כמעט בתולי.
הפסגות מסביב לפס מקינון.
הירידה לעמק ארתור עם מאות המפלים שזורמים מסביב (אם יש גשם).
ההגעה למילפורד סאונד עצמו בשייט.
זה יפה.
זה כל כך יפה.
שבא לבכות קצת.
באמת.

תחושת הישג מטורפת

סיימתם את אחד הטרקים המפורסמים בעולם.
עמדתם באתגר.
התמודדתם עם הגשם (או לא, והיה לכם מזל מטורף!).
עליתם לפס.
ירדתם.
עשיתם את כל ה-53.5 ק"מ.
התחושה הזו בסוף, כשעולים על הספינה במילפורד סאונד, שאין לה תחליף.
זו גאווה אמיתית.
שמחה טהורה.
ועייפות מבורכת.

ניתוק אמיתי: אין קליטה, יש שקט

ברוב הטרק אין קליטה סלולרית.
אין וואטסאפ.
אין מיילים.
אין חדשות.
יש רק אתכם, התיק שלכם, והטבע מסביב.
זה אומר שיש לכם זמן אמיתי להתחבר לעצמכם.
לשותפים שלכם לטרק.
לנוף.
לשקט.
לצלילים של הטבע.
זה ניקוי ראש מדהים בעולם כה מחובר כל הזמן.
לנשום עמוק.
ולהיות פשוט נוכחים.
זו מתנה אמיתית.

שאלות שאתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו

Q: האם הטרק מתאים למתחילים?

A: אם אתם בכושר גופני סביר, מסוגלים ללכת מספר שעות ביום עם תיק על הגב, ומוכנים נפשית למזג אוויר לא צפוי – אז כן. הוא לא טכני במיוחד (אין טיפוס או קטעים מסוכנים פרט לשביל עצמו שיכול להיות חלק בגשם), אבל דורש כושר בסיסי והכנה טובה.

Q: האם אפשר לעשות את הטרק לבד?

A: כן, בהחלט. הבקתות מאפשרות מפגש עם מטיילים אחרים, והמסלול מסומן היטב. חשוב רק ליידע מישהו על התוכניות שלכם לפני היציאה.

Q: מה קורה אם יורד גשם חזק?

A: ובכן, כנראה שתלכו בגשם חזק… מחלקת השימור עשויה לסגור חלקים מהמסלול (בעיקר את הפס) במקרים של מזג אוויר קיצוני באמת, כמו שלג כבד או סכנת מפולות, אבל זה נדיר יחסית בעונה.
תמיד תקשיבו לווארדן בבקתה ותתעדכנו בתחזית.

Q: כמה זה עולה בערך?

A: זה לא טרק זול. עלות הלינה בבקתות בגרייט ווקס גבוהה יחסית (עשרות דולרים ניו זילנדים ללילה לאדם).
תוסיפו לזה עלויות הסעות (אוטובוסים, ספינות), אוכל, ציוד (אם אין לכם), וטיסה לניו זילנד…
זה השקעה.
אבל לדעת רבים, שווה כל דולר.

Q: מה עם מים? צריך לסחוב הכל?

A: לא, יש ברזים עם מי שתייה בבקתות ובנקודות מסוימות על השביל. אפשר גם למלא מים מנחלים (אבל אז מומלץ להשתמש בפילטר או טבליות).
תסחבו ליטר וחצי-שניים ליום ותמלאו לפי הצורך.

Q: יש קליטה סלולרית או אינטרנט בבקתות?

A: בדרך כלל לא. יש עמדת טלפון חירום בבקתות, אבל זהו. תתכוננו לדיטוקס דיגיטלי מוחלט.

Q: האם יש שירותי סבלות לתיקים?

A: לא בטרק המילפורד סאונד ה"רגיל" של מחלקת השימור. את התיק שלכם אתם סוחבים. יש אופציה לעשות את הטרק עם חברות טיולים פרטיות, שחלקן מציעות שירותי סבלות, אבל העלות כמובן עולה משמעותית.

בשורה התחתונה

המילפורד סאונד טרק הוא לא רק מסלול הליכה.
זו חוויה שהיא שילוב של אתגר פיזי, יופי פראי, היסטוריה מרתקת, ומפגש עם אנשים מכל העולם.
הוא דורש תכנון.
הוא דורש מוכנות למזג אוויר גשום.
והוא דורש קצת מאמץ.
אבל התמורה?
עצומה.
נופים שיישארו איתכם לנצח.
תחושת מסוגלות שתלווה אתכם הלאה.
וזיכרונות של ארבעה ימים בתוך גלויה.
אם אתם מחפשים הרפתקה אמיתית.
אם אתם מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלכם.
אם אתם רוצים לראות מקום שהוא באמת.
אבל באמת.
קסום.
אז המילפורד סאונד טרק מחכה לכם.
תתחילו לתכנן.
זה הולך להיות מדהים.