טרק מחנה בסיס אוורסט: המסלול שישנה את חייכם לנצח

אז אתם חולמים על אוורסט, אה? על ההר האגדי הזה, הפסגה הגבוהה בעולם, המקום שבו השמיים כמעט נוגעים באדמה. אתם מדמיינים את עצמכם שם למעלה, עם דגל ישראל קטן ביד, קוראים "הגעתי!". יפה לכם. רק ש… רגע. בואו נושם עמוק לרגע. רוב הסיכויים, אם אתם קוראים את זה, אתם לא מטפסי הרים מקצועיים עם חמצן וצוות תמיכה של שרפה צמוד. וזה בסדר גמור. כי יש דרך אחרת לגעת בחלום האוורסט הזה. דרך שפתוחה להרבה יותר אנשים, אבל עדיין דורשת כבוד, הכנה, ויודעת ללמד כמה שיעורים חשובים על החיים, על עצמכם, ובעיקר – על כאבי שרירים שלא הכרתם.

הדרך הזו היא הטרק למחנה בסיס אוורסט (EBC). זה לא לטפס לפסגה. ממש לא. זה להגיע לנקודה שבה מסעות הפסגה האמיתיים מתחילים. ללכת בשבילים שאלפי מטפסים עברו עליהם בדרכם למעלה. לנשום את האוויר, לראות את הנופים, לפגוש את האנשים המדהימים שחיים שם. ובעיקר – לצאת למסע פנימי שיתחיל ברגע שתנחתו בנפאל ויסתיים, אולי, רק כשתרחצו סוף סוף כמו שצריך אחרי שבועיים.

בואו נשים את הדברים על השולחן. האינסטגרם מלא בתמונות מדהימות מ-EBC. אנשים מחייכים, השמש זורחת, הנופים עוצרי נשימה. וכל זה אמיתי. אבל זה לא כל הסיפור. הסיפור האמיתי כולל גם ימים ארוכים של הליכה בעלייה, התמודדות עם גובה שמקשה על כל נשימה, קור מקפיא, ולפעמים, גם תנאים בסיסיים מאוד. אז לפני שאתם רצים להזמין טיסה לקטמנדו וגרביים תרמיים, בואו נצלול פנימה. כי במאמר הזה, אנחנו הולכים לפרק את הטרק הזה לגורמים. נדבר על מה שצריך באמת לדעת. על ההכנה הפיזית והמנטלית. על הלוגיסטיקה המפחידה פחות ממה שנדמה. על הגובה המאתגר. ועל מה שבסוף, גורם לאלפי אנשים לעשות את המסע הזה בכל שנה. בסוף הקריאה, תדעו האם הטרק הזה הוא באמת בשבילכם, ואיך להפוך את החלום למציאות. בלי פילטרים. רק האמת. מוכנים?

EBC: האם זה באמת רק "ללכת למחנה בסיס"? בואו נדבר על מיתוס מול מציאות.

השם "מחנה בסיס אוורסט" נשמע יוקרתי, נכון? כמעט כמו להגיד "ירח". אבל בפועל, זה בעיקר אוסף של בקתות ושטח מישורי יחסית (במונחים של הרים) שבו קבוצות מטפסים מקימות את האוהלים שלהן לפני שהן ממשיכות למעלה. הנקודה אליה מגיעים רוב המטיילים בטרק המפורסם היא מחנה הבסיס הדרומי, בצד הנפאלי, בגובה של כ-5,364 מטרים. זה גבוה. מאוד גבוה. וזה לא הליכה בפארק הירקון, גם אם אתם רגילים לטייל הרבה.

אז מה אנשים מדמיינים? (הרבה אינסטגרם, קצת פחות מציאות)

אנשים חושבים שזה "רק הליכה". שזה כמו טרק ארוך בשביל ישראל, רק עם קצת יותר עליות. שמגיעים ללודג'ים מפנקים כל ערב. שיש קליטה סלולרית תמיד. שיורדים מחושמלים מנופים מטורפים כל דקה. שיש מקלחת חמה ופיצה בסוף כל יום. ובכן… חלק מזה נכון. הנופים? מטורפים. ההליכה? אכן ארוכה. אבל השאר? בואו נגיד שזה קצת יותר… אותנטי.

ומה המציאות האמיתית? (שבועיים של הליכה, התמודדות, ונופים שישנו לכם את התפיסה)

הטרק ל-EBC הוא מסע שכולל הליכה יומיומית של 5-8 שעות, לפעמים יותר. השבילים לרוב מסודרים, אבל תתמודדו עם עליות תלולות, ירידות שוברות ברכיים, ושטח משתנה. יש לודג'ים (טיהאוסים) בכל כפר בדרך, אבל הם בסיסיים למדי. חדר קטנטן עם מיטה, שירותים משותפים (לרוב בול פגיעה מחוץ למבנה), ולעיתים נדירות מקלחת חמה (בתשלום נוסף, ולפעמים בטמפרטורה מפתיעה).

האוכל מבוסס בעיקר על המנה הלאומית של נפאל, הדאל בהאט (מרק עדשים, אורז, וירקות), שמוגש בלי סוף למילוי. זה מזין וטעים בהתחלה, ואחרי כמה ימים אתם תתחילו לחלום על שניצל. קליטה סלולרית ו-Wi-Fi קיימים, אבל יקרים ולא יציבים. והקור? הוא שם. בעיקר בבקרים, בערבים ובלילות. ובעיקר בגובה. אבל הנופים? וואו. כל יום נראה אחרת. כל יום תראו פסגות חדשות, עמקים עמוקים, נהרות שוצפים, ויערות ירוקים. הדרך עצמה, על כל אתגריה, היא חלק מהמסע, והיא לרוב מרשימה לא פחות מההגעה למחנה הבסיס עצמו.

מוכנים לאתגר? ההכנה הפיזית והמנטלית (זה לא טיול סופ"ש, חבר'ה)

אף אחד לא דורש שתהיו מרתניסטים כדי ללכת ל-EBC, אבל בואו, צריך להיות בכושר סביר פלוס. זוכרים את הליכה יומיומית של 5-8 שעות? זה כמעט שבועיים רצוף. עם תרמיל על הגב. ובגובה שהולך ועולה.

האם אתה בכושר? המבחן האולטימטיבי (והכי כנה שיש)

שאלה פשוטה: האם אתה יכול ללכת 15 ק"מ עם עליות וירידות משמעותיות, עם תרמיל של 5-7 קילו על הגב, ולהרגיש… עייף אבל בסדר? אם התשובה היא כן, אתה בכיוון טוב. אם התשובה היא "אני מתנשף אחרי עלייה של שתי קומות במדרגות", אולי כדאי להתחיל להתאמן. ההכנה הטובה ביותר היא פשוט ללכת. הרבה. בחוץ. בעליות. עם משקל.

איך להתאמן כמו שצריך? (טיפים שיעשו לכם חיים קלים יותר)

לא צריך חדר כושר מפואר. הנשק הסודי שלכם הוא הנעליים שלכם ושביל קרוב.

• הליכה, הליכה, הליכה: התחילו ללכת יותר. הגדילו בהדרגה את המרחק ואת העומס (הוסיפו משקל לתרמיל).
• חפשו עליות: הרים, גבעות, מדרגות. כל מה שעושה את הלב לעבוד קשה יותר. תתאמנו ללכת בעלייה, לנשום נכון, ולשמור על קצב קבוע.
• אימוני כוח: חזקו את הרגליים, הליבה, והגב. סקוואטים, לאנג'ים, פלאנק. זה יעזור לשאת את התרמיל ולשמור על יציבות בשטח לא אחיד.
• תרגילי יציבות: הטרק כולל הליכה על סלעים ושטח לא ישר. תרגילי יציבות לקרסוליים ולברכיים יצילו אתכם מפציעות מיותרות.

אל תשכחו לנעול את נעלי הטרקים שלכם באימונים! ודאו שהן נוחות, לא עושות שלפוחיות, והתאימו את עצמכם אליהן (ואותן אליכם) לפני הטרק עצמו.

החוסן המנטלי: האס בשרוול (או בתרמיל)

הכושר הפיזי חשוב, אבל החוסן המנטלי הוא לרוב ההבדל בין סיום מוצלח לחזרה מוקדמת. יהיו רגעים קשים. יהיה קר, תהיו עייפים, יכול להיות שתסבלו קצת מהגובה (זה קורה לטובים ביותר). היכולת לדחוף את עצמך עוד קצת, להסתכל על הנוף במקום להתמקד בכאב ברגליים, לצחוק על המצב במקום לבכות, זה מה שיקבע את ההצלחה שלכם. זה טרק שמלמד סבלנות, ענווה, והבנה שהדרך היא לא תמיד קלה, אבל כמעט תמיד שווה את זה.

לוגיסטיקה: איך לא ללכת לאיבוד (תרתי משמע)

נפאל נשמעת רחוק ומסובך, אבל האמת היא שהטרק ל-EBC הוא אחד הטרקים המאורגנים והפופולריים בעולם. יש לכם כמה אופציות עיקריות.

מתי הכי כדאי ללכת? עונות וקהל (לא רוצים להיות לבד, וגם לא בפקק)

שתי עונות השיא הן האביב (מרץ עד מאי) והסתיו (ספטמבר עד נובמבר). מזג האוויר לרוב יציב ובהיר, הנופים נפלאים, והטמפרטורות נעימות יחסית (במיוחד בעונות המעבר). החיסרון? כולם הולכים אז. צפוף יחסית.
החורף (דצמבר עד פברואר) קר מאוד, עם סיכוי לשלג שיכול לחסום את הדרך, אבל הנופים חדים והשבילים פחות עמוסים. הקיץ (יוני עד אוגוסט) זו עונת המונסון, עם גשמים כבדים, שבילים בוציים, וראות מוגבלת. לא מומלץ לרוב המטיילים.

מדריך ופורטר: מותרות או חובה? (תלוי את מי שואלים… אותי?)

רשמית, החל מאפריל 2023, חובה לצאת לטרק עם מדריך מקומי מורשה. וזה כנראה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכם. למה?

• ניווט: אמנם השביל מסומן למדי, אבל מדריך מכיר את כל הדרכים, קיצורי הדרך, ומקומות הלינה הטובים ביותר.
• גובה: מדריך מנוסה יודע לזהות סימני מחלת גבהים ולהתמודד איתם. הוא גם יבנה מסלול עם הסתגלות לגובה (אקלום) כמו שצריך.
• תרבות ושפה: המדריך הוא הגשר שלכם לתרבות הנפאלית המקומית. הוא יתרגם, יסביר, ויעזור לכם להבין את המקום שבו אתם נמצאים.
• תמיכה: כשיותר קשה, מישהו שם בשבילכם. לרוב זה יהיה המדריך שלכם.

ופורטר? מישהו שיסחוב לכם את התיק הגדול. שווה כל רופי. אתם תלכו עם תיק יום קטן, והפורטר יסחוב את רוב הציוד. זה מאפשר לכם להתמקד בהליכה, בנוף, ובנשימה (שנהיית יותר קשה בגובה). הקפידו להשתמש בחברות מסודרות שדואגות לפורטרים שלהן (ביטוח, ציוד, שכר הוגן).

אישורים ובירוקרטיה: הדברים המשעממים שחייבים לדעת

תצטרכו שני סוגי אישורים עיקריים לטרק:

1. TIMS Card (Trekkers' Information Management System): זהו אישור מעקב בסיסי למטיילים.
2. Sagarmatha National Park Entry Permit: אישור כניסה לפארק הלאומי שבו נמצא האוורסט.

לרוב, אם אתם מטיילים דרך סוכנות או עם מדריך, הם יטפלו בהשגת האישורים האלה עבורכם. תצטרכו גם ויזה לנפאל (ניתן להנפיק בשדה התעופה בקטמנדו, בקלות יחסית, בתשלום).

מה אורזים? פחות זה לפעמים יותר (ובמקרה הזה – כמעט תמיד)

ההמלצה הכי חשובה לגבי ציוד: פחות! זכרו שאתם או הפורטר שלכם הולכים לסחוב כל גרם. כל חולצה מיותרת, כל ספר שלא תקראו, כל נעליים שלא תנעלו – זה משקל. ושילוב של משקל וגובה זה מתכון לעייפות.

הרשימה החיונית: מה אסור לשכוח בבית?

זו רשימה בסיסית. תתאימו אותה לעונה ולצרכים שלכם, אבל אלה הדברים שחייבים להיות איתכם:

• ביגוד שכבות: הבסיס לטיול בהרים. שכבה תרמית תחתונה, שכבת פליז או פוך קלה, שכבה חיצונית עמידה לרוח ומים. כפפות, כובע צמר (חובה!), באף לצוואר.
• הנעלה: נעלי טרקים טובות ונוחות (שאכלו כבר קילומטרים!), כפכפים או נעליים קלות לערב. גרביים תרמיות וגרבי הליכה טובות (כמה זוגות!).
• תרמילים: תרמיל גדול (דאפל או תיק גדול) שיילך עם הפורטר (כ-60-80 ליטר), ותרמיל יום קטן (כ-20-30 ליטר) שתסחבו בעצמכם.
• שק שינה: חיוני! בטיהאוסים יש שמיכות, אבל שק שינה טוב (למינוס 10-15 מעלות לפחות) יבטיח לכם לילה חם ונעים (יחסית).
• בקבוקי מים: שני בקבוקים של ליטר או ליטר וחצי כל אחד, או שקית שתייה (שלוק). פילטר או טבליות טיהור מים חובה!
• תרופות וערכת עזרה ראשונה: אספירין (עוזר עם מחלת גבהים קלה), כדורים נגד כאבים, פלסטרים לשלפוחיות (חשוב ביותר!), חומר חיטוי, תרופות אישיות.
• היגיינה אישית: מגבת קטנה ומתייבשת במהירות, סבון מתכלה, מברשת ומשחת שיניים, נייר טואלט (חשוב!!), מגבונים לחים.
• פנס ראש: חובה ללילות או להשכמות מוקדמות.
• מטען נייד (Power Bank): חשמל לא זמין כל הזמן, ויקר בגובה. מטען טוב יציל לכם את חיי הסוללה.
• קרם הגנה ומגן שפתיים עם SPF: השמש בגובה חזקה מאוד.
• משקפי שמש: גם בגלל השמש, וגם בגלל האובך או השלג.

גאדג'טים ו"חובה"? (רוב הסיכויים שאתם לא צריכים את זה)

אתם כנראה לא צריכים רחפן (אסור לרוב בפארק), ספר עבה (כבד!), המון בגדים (אפשר לכבס או פשוט ללבוש את אותם דברים). התמקדו בפונקציונליות. כל גרם נחשב.

גובה: לא רק מספר על השלט (החבר הכי פחות טוב שלכם בטרק)

האויב מספר אחת של מטיילים ב-EBC הוא לא הקור ולא העייפות. זה הגובה. החל מ-3,000 מטרים לערך, כמות החמצן באוויר יורדת משמעותית. הגוף צריך להסתגל. אם לא עושים את זה נכון, אפשר לפתח מחלת גבהים (AMS – Acute Mountain Sickness), שיכולה לנוע מכאב ראש קל ובחילה ועד למצבים מסכני חיים.

אקלום: המפתח להצלחה (וגם לכיף, כמה שזה נשמע מוזר)

הפתרון לגובה הוא אקלום. זה אומר ללכת לאט, לשתות הרבה (הרבה יותר ממה שאתם רגילים), ובעיקר – לעשות ימי מנוחה/הסתגלות. המסלול המקובל ל-EBC כולל לפחות שני ימי אקלום, בדרך כלל בדג בוצ'ה (בערך 3,440 מטרים) ובפרצ'ה או דינגבוצ'ה (בערך 4,300-4,400 מטרים). בימי אקלום אלה, לא נחים כל היום. בדרך כלל יוצאים להליכה קצרה לעלייה (כמה מאות מטרים לגובה) וחוזרים לישון באותו הגובה. זה מלמד את הגוף להתמודד עם הגובה הגבוה יותר לפני שאתם עולים לשם לישון. לא לוותר על ימי אקלום בשום אופן! ניסיון ל"רוץ" למעלה הוא מתכון בטוח לצרות.

סימני אזהרה ומה לעשות? (להקשיב לגוף!)

סימנים ראשונים של מחלת גבהים כוללים כאב ראש, בחילה, אובדן תיאבון, סחרחורת, ועייפות לא רגילה. אם אתם מרגישים אחד או יותר מהסימנים האלה, עצרו! אל תעלו גבוה יותר. אם הסימנים לא חולפים או מחמירים, רדו בגובה. ירידה של כמה מאות מטרים יכולה לעשות הבדל עצום. תמיד יידעו את המדריך שלכם על כל שינוי שאתם מרגישים.

החיים על השביל: טיהאוסים, דאל בהאט ופגוש את השכנים (המקומיים והמטיילים)

השגרה היומית בטרק די קבועה, וזה חלק מהקסם.

• בקרים קפואים והשכמות מוקדמות: מתעוררים מוקדם, לרוב לפני הזריחה, כדי לנצל את שעות האור ולסיים ללכת לפני שהרוחות מתגברות. קופצים משק השינה הקפוא ומקווים שהמים בבקבוק לא קפאו לגמרי.
• הליכה: יוצאים לדרך אחרי ארוחת בוקר פשוטה (לרוב צ'פאטי, ביצים, או דייסת שיבולת שועל). הולכים בקצב קבוע, עם הפסקות קצרות לשתייה, לנשנושים (שוקולד אנרגיה הוא חבר), ולצילום מיליון תמונות.
• צהריים: עוצרים באחד הכפרים לאורך הדרך לארוחת צהריים. ניחשתם נכון? דאל בהאט. או אטריות. או אורז מטוגן.
• המשך הליכה: ממשיכים לכפר היעד של היום, לרוב מגיעים בשעות הצהריים המאוחרות.
• ערב בטיהאוס: מתמקמים בחדר, שוטפים פנים בידיים (אם יש ברז עם מים לא קפואים), מתלבשים בשכבות החמות ביותר, יורדים לחדר האוכל החמים יחסית (לרוב עם תנור עצים באמצע). מזמינים דאל בהאט לארוחת ערב (עוד מילוי?), מדברים עם מטיילים אחרים מכל העולם, משחקים קלפים, או פשוט מנסים להתחמם ליד האש.
• לילה: מוקדם. נכנסים לשק השינה, מקווים שלא תצטרכו לקום לשירותים בלילה הקפוא, ונרדמים כמו שצריך אחרי יום של הליכה.

זה פשוט, בסיסי, ולפעמים זה בדיוק מה שצריך. התנתקות מהרעש, התמקדות בהליכה, בנוף, ובאנשים שבדרך.

שאלת מיליון הדולר: האם שווה את זה? (ספוילר: כן. בטח שכן.)

אחרי כל הדיבורים על קור, עייפות, ובול פגיעה, אתם שואלים את עצמכם: בשביל מה כל זה? ובכן. התשובה נמצאת ברגעים הקטנים והגדולים של הטרק. בלראות את פסגות ההימלאיה נצבעות בזהב בזריחה. בפגוש ילדים חייכנים בכפרים מרוחקים. בלשבת בטיהאוס עם כוס תה חם ולהרגיש את השקט והשלווה. ברגע שאתם מגיעים למחנה הבסיס, רואים את כל הדגלים המונפים ברוח, ומבינים שהגעתם לנקודה האייקונית הזו. אבל אולי יותר מכל, זה שווה את זה בגלל השינוי שתעברו. טרק כזה הוא מסע פנימי לא פחות משהוא מסע גאוגרפי. הוא מלמד על כוח הרצון, על גבולות הגוף והנפש, על ההתמודדות עם קושי, ועל היכולת להעריך את הדברים הפשוטים בחיים. אתם חוזרים אנשים קצת אחרים. קצת יותר חזקים. קצת יותר מחוברים לעצמכם ולטבע. וזה שווה את כל המאמץ. ועוד קצת.

שאלות בוערות שאתם בטח שואלים את עצמכם!

Q: האם הטרק ל-EBC מתאים גם למי שאין לו ניסיון קודם בטרקים ארוכים?

A: בהחלט כן! זה טרק פופולרי מאוד, ויש בו מגוון רחב של אנשים. כל עוד אתם בכושר גופני סביר, עשיתם הכנה מתאימה, הולכים עם מדריך טוב שמקפיד על אקלום, ומגיעים עם ראש פתוח ונכונות להתמודד – אתם לגמרי יכולים לעשות את זה. ההתחלה היא בכפרים נמוכים יחסית (2,860 מטר בלוקלה), מה שנותן זמן לגוף להתרגל בהדרגה.

Q: כמה עולה טרק כזה פחות או יותר?

A: זה משתנה מאוד בהתאם לסגנון הטיול שלכם (עצמאי עם מדריך/פורטר או קבוצה מאורגנת), רמת השירותים (בסיסי או קצת יותר מפנק – עד כמה שזה אפשרי בטיהאוס), וכמה "מותרות" תוציאו בדרך (מקלחות חמות, טעינת מכשירים, Wi-Fi, שוקולד מיובא). טרק של כשבועיים יכול לעלות בין 1000 ל-2000 דולר לאדם, כולל טיסות פנים (קטמנדו-לוקלה-קטמנדו), מדריך, פורטר, לינה ואוכל בטרק, ואישורים. זה הערכה גסה מאוד, כדאי לבדוק מחירים עדכניים מול סוכנויות.

Q: האם חייבים לשכור פורטר? אני סוחב את התיק שלי בדרך כלל.

A: לא *חייבים* (למרות שהמדריך חובה). אבל *מאוד מומלץ*. סחיבת תיק גדול בגובה משמעותי שונה לגמרי מסחיבת תיק רגיל. פורטרים עוזרים לכלכלה המקומית וזה מקל עליכם משמעותית להתמודד עם האתגר הפיזי והגובה. תנו להם לעשות את העבודה הקשה, ופנקו אותם בטיפ טוב בסוף.

Q: מה לגבי היגיינה ומקלחות? זה נורא כמו שזה נשמע?

A: תלוי מה ההגדרה של "נורא". בטיהאוסים נמוכים יותר יש לרוב מקלחות גז חמות (בתשלום). ככל שעולים בגובה, המים נהיים יותר קרים, הסיכוי למקלחת יורד, ולפעמים זה פשוט דלי מים חמים (גם בתשלום). רבים פשוט מוותרים על מקלחת יומיומית ומשתמשים במגבונים לחים. תחשבו על זה כהזדמנות להתחבר לצד הפרימיטיבי שלכם. אף אחד לא מריח טוב בטרק הזה, אתם בחברה טובה.

Q: האם יש בעיית גניבות או בטיחות בדרך?

A: האזור של הטרק ל-EBC נחשב בטוח למדי. התושבים המקומיים ידידותיים ומכבדים את המטיילים. כמובן, כמו בכל מקום, כדאי להישאר ערניים, לא להשאיר חפצי ערך ללא השגחה, ולפעול בהיגיון. רוב המטיילים מדווחים על תחושת ביטחון גבוהה בטרק.

Q: מה אוכלים בטרק חוץ מדאל בהאט?

A: תפריט הטיהאוסים די דומה בכל מקום וכולל לרוב אורז מטוגן, אטריות מטוגנות (צ'או מיין), מרקים שונים, תפוחי אדמה מטוגנים, ספגטי, לפעמים ירקות, ו"מנות מערביות" בסיסיות יותר (למשל פיצה מבצק צ'פאטי). ארוחות הבוקר כוללות לרוב ביצים, דייסה, צ'פאטי עם ריבה/דבש. אל תצפו לגורמה, אבל לרוב האוכל מזין מספיק. ככל שעולים בגובה, המגוון מצטמצם והמחירים עולים.

Q: מה עושים במקרה חירום רפואי או מחלת גבהים חמורה?

A: זו נקודה קריטית. חובה! לעשות ביטוח נסיעות שכולל כיסוי לטרקים בגובה (בדקו את הגובה המקסימלי שהפוליסה מכסה – ל-EBC צריך כיסוי מעל 5,500 מ'). הביטוח צריך לכלול גם פינוי רפואי במסוק, שכן זו הדרך היחידה לפנות אנשים במהירות מהגובה במקרה חירום. יש מרפאות בסיסיות בחלק מהכפרים הגדולים יותר (כמו נאמצ'ה בזאר), אבל במקרה חמור, הדרך היחידה היא פינוי אווירי. הקשיבו למדריך שלכם, הקשיבו לגוף שלכם, ואל תיקחו סיכונים מיותרים עם הגובה.

אז הנה לכם. הצצה עמוקה לטרק למחנה בסיס אוורסט. זה לא עוד "טיול", זה מסע. מסע שידרוש מכם מאמץ פיזי ומנטלי, אבל שיגמול אתכם בנופים שלא תראו בשום מקום אחר, בהיכרות עם תרבות מרתקת, ובתחושת הישג אדירה. זה לא מושלם, זה לא תמיד קל, וזה רחוק שנות אור מהמציאות המסוננת של הרשתות החברתיות. אבל זה אמיתי. וזה עוצמתי. אם אתם מחפשים הרפתקה שונה, מאתגרת, ומשנת חיים – יכול להיות שזה בדיוק הטרק בשבילכם. צאו לדרך. או לפחות, תתחילו להתאמן. כי אוורסט, גם ממחנה הבסיס, מחכה.