טרק גויאנה לייקס נפאל: המסלול הסודי שישראלים חייבים להכיר

תשכחו רגע מהמסלולים הראשיים. אלה שהאינסטגרם מוצף בהם. אלה שמספרים לכם עליהם בכל מקום. נפאל זה לא רק אוורסט בייס קאמפ. יש שם עולם שלם, קצת פחות מדובר, קצת יותר שקט, ובעיקר, הרבה יותר מרגש. נכון, אוורסט מרשים. ענק. סמל. אבל לפעמים, הפנינים האמיתיות נמצאות קצת הצידה.

כמו למשל, טרק גויאנה לייקס. אגם גוקיו. השם לבד מצלצל אחרת. קצת מסתורי. קצת פחות המוני. ואם אתם מחפשים חוויה אמיתית, כזו שתשאיר לכם טעם של עוד הרבה אחרי שהאבק הנפאלי יירד מהמגפיים, המאמר הזה נועד בדיוק בשבילכם.

אני הולך לצלול איתכם פנימה. לתוך הלב של אזור סולו חומבו, אבל לא בשביל לטפס לשום מקום. בשביל לגלות נופים אחרים לגמרי. כחולים, ירוקים, לבנים. סיפור אחר. מסע אחר. אז תתרווחו, כי אנחנו עומדים לצאת למסע שלא הכרתם.

שאלת מיליון הדולר: למה דווקא גוקיו, לעזאזל?!

השאלה הכי מתבקשת. כשאפשר ללכת בעקבות ענקי הטיפוס ולדרוך היכן שדפקו פטישים בקרח. אז למה לעזוב את המיין סטרים ולפנות הצידה?

התשובה פשוטה: כי זה שונה. זה נוף אחר. זה קצב אחר. וזה, בואו נודה באמת, קצת פחות מפוצץ באנשים שצדים את התמונה המושלמת בשביל הסטורי.

גוקיו לייקס טרק לוקח אתכם לעמק מקביל לעמק האוורסט. במקום ללכת כל הזמן צפונה לעבר הרכס המפורסם, אתם פונים מערבה. והנוף? פשוט מהפנט.

במקום קרחונים עצומים מכל זווית, אתם מקבלים סדרה של אגמים טורקיז, כחול עמוק, וירוק שמשתנים בהתאם לאור ולזווית. הם יושבים שם, בתוך עמק רחב ידיים, מוקפים בפסגות אדירות, חלקן מוכרות גם ממסלול האוורסט (הרי בסוף, אתם באותו רכס עצום), אבל הפוקוס עובר מהפסגה הבודדת והמפורסמת – למערכת שלמה, יפהפייה ושלווה.

זה יותר נוף של ביוטופ אלפיני גבוה מאשר עמק קרחוני קלאסי. ויש בזה קסם אחר לגמרי.

איך להגיע לגוקיו בלי לבכות? לוגיסטיקה למביני עניין

אז החלטתם שאתם בפנים. יופי. עכשיו, איך מגיעים לשם? רוב הסיכויים שתנחתו בקטמנדו. משם, האופציה ה"קלאסית" והמעט מורטת עצבים היא טיסה קצרה ומפורסמת לשדה התעופה בלוּקלה.

לוקלה. שם שמעלה חיוך עצבני אצל כל מי שהיה שם. מסלול המראה/נחיתה קצר, זוויתי, ובלי מקום לטעויות. אבל אל דאגה, הטייסים הנפאלים הם אשפים. פשוט תאמינו להם. ותקוו למזג אוויר טוב.

יש אלטרנטיבות, כמובן. אפשר לטוס לג'אפאבנגאלו או פאפלו ומשם לצעוד יום-יומיים עד שמגיעים למסלול הראשי. זה פחות מלחיץ מבחינת הטיסה ללוקלה, אבל מוסיף ימי הליכה. החלטה שלכם. הרפתקנים אמיתיים אולי אפילו ישקלו נסיעה בגי'פ (חוויה בפני עצמה) לחלק מהדרך ואז הליכה. הכל אפשרי, תלוי כמה זמן, כסף ועצבים יש לכם.

מרגע שנחתתם בלוּקלה, הדרך דומה לחלק הראשון של הטרקים באזור: הליכה נינוחה יחסית (הכל יחסי כשעולים בגובה) דרך פאקדינג, נאם צ'ה בזאר (העיר הגבוהה והמדהימה), ואז, במקום להמשיך צפונה לכיוון טנגבוצ'ה, אתם פונים שמאלה, מערבה. ושם מתחיל הקסם.

שימו לב: החלק הזה דורש היתרים (פרמיטים). תדאגו להשיג אותם בקטמנדו או בנקודות הכניסה לאזור. זה עניין טכני, אבל חשוב.

אגמים בכחול וטורקיז: ספירת מלאי של פינות חמד

הלב של טרק גוקיו הוא האגמים עצמם. יש סדרה של אגמים בעמק גוקיו, והמפורסמים ביותר הם:

• האגם הראשון (First Lake): בדרך לגוקיו, לרוב פוגשים אותו ראשון. הוא מהמם, ומהווה אחלה הקדמה למה שמצפה לכם.
• האגם השני (Second Lake): קצת יותר גדול, קצת יותר מרשים. לעיתים קרובות מהווה נקודת עצירה או לינה קרובה לפני ההגעה לכפר גוקיו.
• האגם השלישי (Third Lake – Dudh Pokhari): זהו האגם הגדול ביותר, ועל שפתו שוכן כפר גוקיו הקטן והציורי. הנוף מכאן פשוט עוצר נשימה. המים הכחולים-טורקיז על רקע הפסגות המושלגות זה ציור חי.
• האגם הרביעי (Fourth Lake): דורש הליכה קצרה צפונה מכפר גוקיו. לרוב פחות מבקרים בו, וזה הופך אותו לשקט ומבודד עוד יותר. יופי פראי.
• האגם החמישי (Fifth Lake): הכי צפוני בסדרה המרכזית. ההליכה אליו לוקחת עוד כשעה-שעתיים צפונה מהרביעי. הנוף ממנו לכיוון הרכס העיקרי, כולל פסגות ענק כמו לוצ'ה וצ'ו אוי, מדהים. ולצידו, נקודת תצפית סודית כמעט – סקוטס ויאופוינט (Scoundrel's Viewpoint) שמציעה זווית ייחודית על האוורסט עצמו!

כל אגם הוא סיפור בפני עצמו. צבע המים משתנה בהתאם לשעה ביום, לעונה, ולאור השמש. יש משהו מדיטטיבי בללכת לאורך שפת האגם, לראות את ההשתקפות של הפסגות במים הצלולים. זה שונה מאוד מהנוף הקרחוני יותר במסלול ה-EBC.

גוקיו רי: התצפית שתגרום לכם לשכוח למה אתם מתנשפים

אם יש נקודת שיא אחת בטרק גוקיו, זו פסגת גוקיו רי (Gokyo Ri). גובהה כ-5,357 מטרים. לא קלה לעיכול אחרי כמה ימים בגובה.

אבל הטיפוס לשם שווה כל רגע, כל התנשפות, וכל כאב ראש קל (אל דאגה, נדבר על זה). לרוב מטפסים מוקדם בבוקר, לפני הזריחה, כדי לתפוס את האור הראשון על הפסגות. המראה מדהים. מטורף. בלתי נשכח.

מה רואים? את כל האגמים הכחולים פרוסים למטה כמו אבני חן. את העמק הרחב. ומסביב, פנורמה של פסגות ענק:

• אוורסט (כן, רואים אותו בבירור, אם כי מזווית קצת שונה)
• לוצ'ה
• מקלון
• צ'ו אוי (אחת משמונה אלפים המפורסמות, קרובה מאד)
• ועוד המון המון פסגות אחרות, פחות מוכרות, אבל לא פחות מרשימות.

השמש עולה לאט לאט, צובעת את הפסגות בזהב ורוד. הקור מקפיא, אבל הלב מתמלא בחום. זו חוויה רוחנית כמעט. רגע כזה שבו אתם מבינים כמה קטנים אתם, וכמה מדהים העולם הזה. ואז כמובן, שולפים את הטלפון בשביל התמונה… כי היי, חייבים להוכיח שהייתם שם, נכון?

הטיפוס לגוקיו רי הוא בערך שעתיים-שלוש מהכפר. הוא תלול בחלקו, ודורש מאמץ בגובה. קחו את הזמן. נשמו. ותיהנו מהדרך (גם אם היא קצת קשה).

קצת קשיי נשימה: התמודדות עם גובה (כן, זה קורה!)

אי אפשר לדבר על טרקים בהימלאיה בלי לדבר על גובה. מחלת גבהים (AMS – Acute Mountain Sickness) היא עניין רציני. וחשוב לקחת אותו בחשבון.

בטרק גוקיו אתם מגיעים לגבהים של מעל 5,000 מטרים. זה גבוה. האוויר דליל. הגוף חייב להתרגל.

הכלל הכי חשוב: עלייה הדרגתית. הגוף צריך זמן להתאקלם. זה אומר לא לעלות יותר מדי מטרים גובה ביום אחד. רוב המסלולים מתוכננים נכון עם ימי התאקלמות הכרחיים (למשל, בנאם צ'ה בזאר).

סימפטומים נפוצים של מחלת גבהים קלה: כאב ראש, בחילה קלה, עייפות, קשיי שינה. אם אתם חווים את זה, העצירה, שתיית מים, ומנוחה עוזרות לרוב. אם הסימפטומים מחמירים (קוצר נשימה קשה, הקאות חוזרות, בלבול) – זה סימן לרדת בגובה, ומיד.

טיפים להתמודדות עם גובה:

• עלייה הדרגתית: לא למהר. קצב איטי ויציב זה שם המשחק.
• שתיית מים מרובה: הידרציה זה סופר חשוב בגובה. שתו הרבה יותר ממה שאתם רגילים.
• הימנעות מאלכוהול וקפאין: לפחות בימים הראשונים ובגבהים. הם מייבשים את הגוף.
• אוכל מזין: אל תדלגו על ארוחות. פחמימות זה חבר.
• שינה טובה: כמה שאפשר.
• תרופות: יש תרופות כמו דיאמוקס שיכולות לעזור בהתאקלמות, אבל זה עניין שחייבים להתייעץ עליו עם רופא לפני היציאה.
• להקשיב לגוף: הכי חשוב. אם אתם לא מרגישים טוב, אל תתביישו להגיד. ולרדת במידת הצורך. זה לא כישלון, זו חוכמה.

הגובה יכול להיות אתגר, אבל עם הכנה נכונה והתנהלות אחראית, רוב האנשים עוברים את הטרק בשלום ונהנים ממנו עד הסוף.

אז מה אורזים לשיטוט בין האגמים? מדריך ציוד שיחסוך לכם כאב ראש וגב

ציוד בטרק זה עניין קריטי. אתם הולכים עם כל מה שיש לכם על הגב או שפורטר סוחב לכם. כל גרם חשוב. וכל פריט צריך להיות פונקציונלי.

הנה רשימה בסיסית, לא ממצה, אבל מכסה את העיקר:

• נעלי טרקים: חובה. טובות, נוחות, מנוסות. לא לצאת לטרק כזה עם נעליים חדשות.
• בגדי שכבות: המפתח להתמודדות עם שינויי טמפרטורה קיצוניים. תחתון טרמי, פליז, מעיל פוך (חובה!), מעיל גשם/רוח. כובע צמר, כפפות טובות.
• גרביים: כמה זוגות טובים ואיכותיים. תפנקו את הרגליים שלכם.
• מכנסיים: נוחים לטרקים, רצוי מתייבשים מהר.
• תיק גב: אם אתם סוחבים הכל – 50-60 ליטר. אם פורטר סוחב – תיק יום קטן לחפצים חיוניים, מים, חטיפים ופליז קל.
• שק שינה: טמפרטורות יכולות לצנוח בלילה, במיוחד בגבהים. שק שינה טוב (נוחות עד מינוס 10 או יותר, תלוי בעונה) זה חיוני.
• בקבוקי מים/שלוקר: לפחות 2-3 ליטר קיבולת.
• מטהר מים/כדורים: חובה לטיהור המים שאתם ממלאים בדרך.
• קרם הגנה, משקפי שמש, כובע רחב שוליים: השמש בגובה חזקה מאד.
• ערכת עזרה ראשונה אישית: פלסטרים, גאזה, חומר חיטוי, כדורים נגד כאבים, כדורים נגד בחילה/שלשול, והתרופות האישיות שלכם.
• פנס ראש: חובה. קמים מוקדם לגוקיו רי, הולכים בחושך.
• מטען נייד (Power Bank): חשמל בלודג'ים בגובה יכול להיות יקר או לא זמין.
• מפה ומצפן/GPS/אפליקציית ניווט: למרות שקשה ללכת לאיבוד במסלול ברור, תמיד טוב שיהיה גיבוי.
• מגבת מיקרופייבר: מתייבשת מהר.
• נייר טואלט וסבון/ג'ל חיטוי: שירותים זה עניין בסיסי, אבל לא תמיד מובן מאליו.
• כסף מזומן: בכפרים הקטנים ובגובה אין כספומטים. קחו מספיק רופי נפאלי (ובמקרה הצורך, דולרים).
• חטיפים: אנרגיה זמינה לדרך. חטיפי אנרגיה, שוקולד, אגוזים.
• ספר/יומן: רגעים שקטים לעצמכם בלודג'ים.

וכמובן, אל תשכחו את מצב הרוח הטוב, סבלנות, ונכונות להפתעות. זה חלק מהקסם.

שאלות ששואלים את עצמם בין אגם לאגם

ש: האם טרק גוקיו קשה יותר מטרק האוורסט בייס קאמפ?
ת: לאו דווקא קשה יותר פיזית יום-יום, אבל הוא פחות מתויר ולעיתים השבילים פחות מסודרים בחלקים מסוימים. שני הטרקים מגיעים לגבהים דומים ודורשים התאקלמות. גוקיו רי דורש טיפוס תלול, כמו קאלה פאטאר בטרק השני. בסך הכל, הם ברמת קושי דומה לרוב המטיילים.

ש: מה עדיף – גוקיו או EBC?
ת: שאלה של העדפה אישית. EBC הוא יותר אייקוני, "לגעת" באוורסט בייס קאמפ. גוקיו מציע נופים מגוונים יותר (האגמים!), פחות המוני, ויש לו קסם שקט משלו. יש גם טרקים שמשלבים את שניהם (דרך מעבר הצ'ו לה פאס), למי שרוצה את שניהם.

ש: מתי הזמן הכי טוב לצאת לטרק גוקיו?
ת: שתי עונות עיקריות נחשבות לאידיאליות: הסתיו (ספטמבר עד נובמבר) – מזג אוויר יציב, שמיים כחולים, טמפרטורות נעימות יחסית. והאביב (מרץ עד מאי) – פריחת הרודודנדרונים הנפאליים, טמפרטורות מתונות, אבל ייתכנו עננות וגשם בשעות אחר הצהריים. החורף (דצמבר-פברואר) קר מאוד, וייתכן שלג רב שמקשה על הטרק. בקיץ (יוני-אוגוסט) עונת המונסונים, עם גשם יומיומי וראות נמוכה.

ש: צריך מדריך ופורטר?
ת: בטח! זו דרך מעולה לתמוך בכלכלה המקומית וגם להקל על עצמכם. מדריך מכיר את הדרך, את הלודג'ים, ויכול לעזור במקרי חירום ובתקשורת. פורטר סוחב את הציוד העיקרי שלכם ומשחרר אתכם ליהנות מההליכה. אפשר לעשות את הטרק באופן עצמאי, אבל זה פחות נפוץ ובטוח פחות.

ש: כמה עולה טרק כזה?
ת: תלוי בהמון גורמים: האם אתם עם סוכנות, מדריך/פורטר, כמה ימים הטרק, מה רמת הלודג'ים (בגבהים, לודג'ים די בסיסיים ממילא), כמה אתם קונים בדרך ואיך אתם מגיעים ללוקלה. טרק של כשבועיים יכול לעלות החל מ-1000-1500 דולר לאדם (לא כולל טיסה בינלאומית), ויכול לטפס משמעותית עם שירותים יקרים יותר.

ש: האם הלודג'ים בסיסיים?
ת: כן, מאוד. בגבהים הגבוהים אל תצפו למלונות יוקרה. החדרים פשוטים, לרוב עם שתי מיטות. לפעמים יש שירותים משותפים בחוץ. אוכל בסיסי אבל טעים (דאל באט – ארוחה מסורתית של אורז, עדשים, ירקות – זה הסטנדרט). חשמל וחימום לרוב בתשלום נוסף. זו חלק מהחוויה האותנטית.

ש: אפשר להתרחץ בלודג'ים?
ת: כן, לרוב אפשר לקנות "מקלחת חמה" (Hot Shower). לפעמים זה באמת מים חמים, לפעמים זה דלי של מים מחוממים על האש. זה יכול להיות יקר, ורבים מוותרים על מקלחת כל יום. מגבונים לחים הופכים לחברים הכי טובים שלכם.

מעבר לצ'ו לה פאס: לאמיצים בלבד (או לאלה שרוצים את הכל!)

למי שרוצה לשלב את הקסם של גוקיו עם החוויה של האוורסט בייס קאמפ, יש אפשרות לעשות את זה דרך מעבר הרים גבוה ומאתגר בשם צ'ו לה פאס (Cho La Pass). גובהו כ-5,420 מטרים.

המעבר הזה הוא לא פיקניק. הוא דורש טיפוס על דרדרות, הליכה על קרחון קטן (לרוב לא דורש ציוד מיוחד כמו קרמפונים אבל כדאי להיות מוכנים), וירידה תלולה בצד השני. זה יום ארוך וקשה פיזית.

אבל אם אתם בכושר טוב, מנוסים, ובא לכם אתגר רציני, זה מחבר בין עמק גוקיו לבין עמק החלק העליון של EBC, ופותח בפניכם אפשרות לראות את קאלה פאטאר (עוד תצפית אייקונית על האוורסט והבייס קאמפ) ואפילו את הבייס קאמפ עצמו, לפני שתחזרו למטה במסלול המוכר.

המלצה חמה: אל תעשו את המעבר הזה לבד. תמיד עם מדריך מנוסה שמכיר את הדרך ואת תנאי השלג/קרח. ומזג אוויר טוב זה חובה. יום גרוע על המעבר יכול להיות מסוכן.

השילוב של גוקיו-צ'ו לה-EBC הוא טרק ארוך יותר, בערך 15-18 ימים, אבל הוא נותן את המיטב מכל העולמות באזור סולו חומבו. לא לבעלי לב חלש, אבל בהחלט שווה את המאמץ אם אתם מוכנים לו.

המסע חזרה: לרדת למטה, אבל עם הלב בפסגות

כל טרק בהימלאיה מסתיים בירידה. זו תמיד תחושה מוזרה. הגוף מתחיל להירגע כי הגובה יורד, הנשימה נעשית קלה יותר, אבל הראש עדיין מלא בנופים ובתמונות. מסלול החזרה מגוקיו לוקח אתכם בחלקו על אותה דרך שעליתם, עד שתתחברו בחזרה למסלול הראשי ליד נאם צ'ה בזאר.

הירידה גם היא דורשת מאמץ, בעיקר לברכיים. מקלות הליכה הופכים לחברים הכי טובים שלכם בירידות התלולות. ואל תשכחו ליהנות מהנוף גם בירידה! לפעמים כשעולים, כל המיקוד הוא על המאמץ והנשימה, ובירידה אפשר להסתכל יותר מסביב.

תעצרו בכפרים. תדברו עם המקומיים. תראו את החיים הפשוטים והקשוחים של אנשי השֶׁרְפָּה. תקנו איזה סוודר מצמר יאק אם אתם מתעקשים. זו הזדמנות אחרונה לספוג את האווירה לפני שחוזרים לציוויליזציה.

החזרה ללוקלה, טיסה (בתקווה חלקה) לקטמנדו, ואז הביתה. אבל הנופים של האגמים הכחולים, הטורקיז והירוקים, ההשתקפות של הפסגות, ותחושת הסיפוק מלמעלה מגוקיו רי – כל אלה יישארו איתכם הרבה אחרי שהתרמיל יאופסן בארון. טרק גוקיו לייקס הוא לא סתם טרק. זו חוויה אחרת. עמוקה יותר. אולי פחות מדוברת, אבל בטוח בלתי נשכחת. ומי יודע, אולי זה בדיוק מה שחיפשתם.