טרק סובב אנפורנה בנפאל: המסלול המרהיב שחובה לעשות פעם בחיים

אתם יושבים בבית, גוללים בפייסבוק, והעולם בחוץ קורא לכם. לא סתם קריאה, אלא שאגה קדומה של הרפתקה. של נופים שיגרמו לכם להישבע שהשתילו לכם מסך קולנוע במוח. של ריחות שלא הכרתם. של קור שחודר לעצמות אבל מחמם את הלב. אם הרגשתם צביטה קלה עכשיו בבטן, סימן שאתם מוכנים. מוכנים לצלול איתי עמוק לתוך מסלול הטיול שהוא אולי ה-מסלול. לא עוד סתם 'טיול', אלא מסע שישנה לכם את התפיסה על מה הגוף שלכם מסוגל ועל כמה קטנים אתם מול הפלאים של כדור הארץ. הישארו איתי. אל תעזו לזוז. כל התשובות שמסתובבות לכם בראש, והרבה מעבר, נמצאות כאן. בדיוק בשבילכם. בואו נצא לדרך.

סובב אנפורנה: הסיפור האמיתי (וכל מה שצריך לדעת לפני ששוקלים)

רגע, סובב אנפורנה? מה זה בכלל?

אז לפני שמתחילים לפנטז על פסגות מושלגות וכרעי עוף עם אורז (זה יגיע, אל דאגה), בואו נשים דברים על השולחן. טרק סובב אנפורנה, או Annapurna Circuit כפי שמכירים אותו בעולם הגדול, הוא לא סתם שביל בטבע. זה מסלול הליכה אפי שמקיף את רכס האנפורנה המסיבי שבנפאל. מסיבי, במובן של הרים בגובה של… ובכן, משהו כמו 8,000 מטר ויותר. אתם לא תטפסו עד לפסגות האלה (אלא אם אתם מטפסים מקצועיים ומטורפים), אבל אתם תלכו סביבן. תקשיבו טוב: סביבן. לא ליד. סביב. תחשבו על זה כמו סיבוב ענק ומהמם שלוקח אתכם דרך עשרות כפרים קטנים, נופים שמשתנים מקצה לקצה, תרבויות מקומיות מרתקות, ואוויר דליל שיזכיר לכם שאתם לגמרי בחיים.

המסלול הקלאסי אורך בערך שבועיים-שלושה, תלוי בקצב שלכם ובכמה ימי מנוחה אתם לוקחים (ומומלץ לקחת). הוא מתחיל מגובה נמוך יחסית, באזור ירוק וכמעט טרופי, ועולה בהדרגה דרך יערות, שדות אורז, כפרים טיבטיים מסורתיים, נופים מדבריים צחיחים, ומגיע לשיא שלו במעבר ההרים ת'ורונג לה (Thorong La Pass) בגובה 5,416 מטר. כן, קראתם נכון. חמשת אלפים ארבע מאות שישה עשר מטר. זה גבוה. גבוה מאד. בטח, טיפסתם פעם על החרמון? אז ת'ורונג לה הוא בערך פי שתיים וחצי מזה. בהצלחה עם האוויר שם.

אוקיי, נשמע מטורף. למה לעזאזל שארצה לעשות את זה?

שאלה מצוינת! ותשובה עוד יותר טובה: כי זו אחת החוויות הכי עשירות ומגוונות שיש לעולם הטרקים להציע. זה לא רק הליכה, זו הצצה לחיים אחרים לגמרי. הנה כמה סיבות שבגללן אנשים ממשיכים לנדוד לנפאל בשביל המסלול הזה, שוב ושוב:

• הנופים? פשוט וואו! אתם עוברים מירוק לגמרי לבנאלי (במושגים של נפאל, כן?) לנופים דרמטיים של קניונים עמוקים, למדבר אלפיני, לפסגות מושלגות שנדמה שאפשר לגעת בהן, לאגמים קדושים כמו טיליצ'ו (אופציה לסטייה שווה מהמסלול) ועד ליערות קסומים בסוף הטרק. הגיוון הוא הדבר המרכזי פה. אף יום לא נראה כמו היום שלפניו.
• התרבות המקומית: פתחו את הלב. נפאלים הם עם מדהים. חייכנים, מסבירי פנים, עובדים קשה, ופשוט מעניינים. בכפרים לאורך המסלול תפגשו חקלאים, נזירים בודהיסטים, ילדים שמשחקים ברחוב, ובעלי בתי תה (Teahouses) שיארחו אתכם בבתיהם. זו אינטראקציה אמיתית, בגובה העיניים.
• אתגר פיזי ומנטלי: אתם יותר חזקים ממה שחשבתם. ההליכה עצמה לא קלה, בטח לא כשסוחבים ציוד ועולים בגובה. אבל זה אתגר שבונה אתכם. כל יום הוא הישג. הגעה למעבר ת'ורונג לה היא רגע שיא רגשי של גאווה והקלה. וכן, יש גם רגעים של משבר. הרגעים האלה, כשאתם עייפים וקר לכם והתרמוס קפה התרוקן, הם אלה שיזכרו לכם כמה אתם מסוגלים לדחוף את עצמכם.
• תחושת השייכות: לא לבד בסיפור הזה. המסלול הזה מושך אליו אנשים מכל העולם. תפגשו מטיילים סולו, זוגות, קבוצות, צעירים ומבוגרים. בבתי התה בערב, כולם יושבים יחד ליד האח, מחליפים חוויות, טיפים, וצוחקים על השלפוחית החדשה ברגל. נוצרות חברויות מדהימות ובלתי צפויות.
• הניתוק: איפוס מחדש למוח. קליטה סלולרית? אינטרנט? כן, יש בחלק מהמקומות, אבל לא תמיד ובעיקר לא תמיד יציב או חינם. זה מכריח אתכם להתנתק. להיות עם עצמכם, עם הנוף, עם האנשים שסביבכם. פתאום יש זמן לחשוב, לקרוא, לדבר, או פשוט לבהות. זה מרענן ברמות.

מתי הזמן הכי טוב להתחיל ללכת (ולא להיתקע בשלג או בגשם)?

שאלה קריטית. נפאל מושפעת ממונסונים וגבהים, אז העיתוי הוא הכל. יש שתי עונות שיא לטרקים באנפורנה:

• סתיו (ספטמבר עד נובמבר): נחשבת לעונה הכי טובה. אחרי המונסון, האוויר נקי, הנופים ברורים, ורוב הימים שטופי שמש ונעימים יחסית. אמנם קר בגבהים, אבל לא קיפאון רציני כמו בחורף. החיסרון? זו העונה הכי פופולרית, אז יכול להיות עמוס על השבילים ובתי התה.
• אביב (מרץ עד מאי): עונה מצוינת נוספת. האוויר מתחמם, הפרחים מתחילים לפרוח (עצי הרודודנדרון מטורפים), והנופים יפים. יכול להיות קצת יותר מעורפל מאשר בסתיו, ולקראת סוף מאי מתחילים להרגיש את בוא המונסון עם סיכוי לגשם. גם זו עונה פופולרית, אבל אולי קצת פחות עמוסה מהסתיו.

עונות להימנע מהן (או להיות מוכנים היטב):

• חורף (דצמבר עד פברואר): קררררררר! מאד קר. בגבהים הגבוהים יכול להיות שלג כבד שיחסום את מעבר ת'ורונג לה (ואז אין מעבר). חלק מבתי התה בגבהים נסגרים. זה אפשרי לטרק בחורף, אבל מצריך ציוד קיצוני, ניסיפות, וגמישות רבה בגלל מזג אוויר בלתי צפוי.
• קיץ/מונסון (יוני עד אוגוסט): גשם, גשם, גשם. שבילים בוציים, עלוקות באזורים הנמוכים, נופים מוסתרים בעננים, וסיכון למפולות. לא אידיאלי בכלל.

טיפ למתקדמים: אם אתם רוצים פחות עומס ויותר סיכוי למזג אוויר טוב, שקלו את סוף ספטמבר-תחילת אוקטובר או אמצע אפריל-תחילת מאי. אלה קצוות העונה הנעימים.

שאלות ותשובות מהירות:

ש: כמה כסף צריך לטרק כזה בערך?

ת: קשה לומר במדויק, זה תלוי מאד ברמת הפינוק שלכם (או היעדרו). כולל אישורי כניסה (פרמיטים), אוכל ולינה בבתי תה, ומדריך/פורטר (אם לוקחים), אפשר לנוע בין 30-50 דולר ליום ואפילו פחות אם אתם ממש חסכוניים. לזה תוסיפו טיסות בינלאומיות, נסיעות פנימיות בנפאל, וציוד. אז זה יכול להיות סביב 1000-2000 דולר סך הכל לטרק עצמו, תלוי באורך ובסגנון.

ש: חייבים לקחת מדריך או פורטר?

ת: לא חובה. אפשר ללכת עצמאית (Solo) על המסלול. הוא מסומן היטב ברובו ויש הרבה מטיילים אחרים. אבל מדריך יכול להוסיף הרבה בבחינת הבנת התרבות המקומית, מציאת בתי התה הטובים יותר, ובטחון במצבי חירום. פורטר (סבל) יכול להקל עליכם משמעותית במשקל הציוד, ולאפשר לכם ליהנות יותר מההליכה. זו החלטה אישית וכלכלית.

ש: מה לגבי קליטה ואינטרנט?

ת: לאורך המסלול יש קליטה סלולרית מקומית לסירוגין (בעיקר של חברות נפאלסל ואן-טי-סי). אינטרנט זמין בחלק מבתי התה, לרוב בתשלום ובמהירות משתנה (לא לצפות לסטרימינג בנטפליקס). ככל שעולים בגובה, הקליטה והאינטרנט הופכים נדירים יותר ויקרים יותר.

ש: זה מסוכן ללכת לבד (טרק סולו)?

ת: המסלול נחשב בטוח יחסית לטרק באזורים נידחים. יש הרבה מטיילים על השביל, והמקומים ידידותיים. הסכנות העיקריות הן ממחלת גבהים, תנאי מזג אוויר קיצוניים, או פציעות. ללכת לבד אפשרי ופופולרי, אבל חשוב להיות מודעים לסיכונים, להתאקלם היטב לגובה, ולהיות מוכנים לתנאים המשתנים. תמיד מומלץ ליידע מישהו איפה אתם כל יום.

ש: מה אוכלים וישנים בטרק?

ת: ישנים ב-Teahouses – בתי תה שהם גם גסטהאוסים פשוטים. החדרים בסיסיים ביותר (לרוב מיטה, שמיכה, ולפעמים שקע חשמל). השירותים והמקלחות לרוב משותפים. האוכל מוגש בחדר האוכל המרכזי, שהוא לרוב גם אזור ההתכנסות החברתי ליד האח. התפריט די קבוע וחוזר על עצמו: דאל באט (אורז, עדשים ותוספות – המנה הלאומית הנפאלית, לרוב עם ריפיל חינם), נודלס לסוגיהם, אורז מטוגן, צ'פאטי, ולפעמים גם פסטה, פיצה נפאלית (אל תצפו ליותר מדי), ומאפים מקומיים. בגבהים הגבוהים, האוכל והלינה מתייקרים משמעותית.

המסלול: איך זה עובד בפועל (ולמה הגמישות היא חברה הכי טובה שלכם)?

המסלול הקלאסי מתחיל איפשהו באזור בשיסאהר (Besisahar) וממשיך צפונה לכיוון מאננג (Manang). ממאננג לרוב עושים יום התאקלמות חשוב (חובה! אל תוותרו על זה!). משם ממשיכים לעלות עד לכפר התחתון שלפני המעבר (לדוגמה, ת'ורונג פדי או היי קאמפ). עוברים את מעבר ת'ורונג לה עם עלות השחר (לרוב מתחילים ללכת ממש מוקדם, ב-3 או 4 בבוקר, לפני שהרוחות מתגברות ומזג האוויר מתקלקל). הירידה מהמעבר היא ארוכה ותלולה, ומגיעה לכפר מוקטינאת' (Muktinath), אתר קדוש לבודהיסטים והינדואיסטים. ממוקטינאת' מתחיל החלק התחתון של הטרק, שיורד דרך עמק קאלי גאנדקי המפורסם (אחד העמקים העמוקים בעולם) דרך כפרים כמו ג'ומסום (Jomsom), מארפה (Marpha), קאליפאני (Kalopani) וטאטופאני (Tatopani), עד לכפר נאיה פול (Nayapul) או בירטאנטי (Birethanti), משם לוקחים ג'יפ או אוטובוס לפוקרה (Pokhara). פוקרה היא עיר אגם תיירותית וכיפית, המקום המושלם להתאושש, לאכול טוב, ולחשוב על החיים הטובים.

אבל רגע, יש טוויסט בעלילה! בשנים האחרונות נסללו כבישים (לא תמיד סלולים או סבירים לנסיעה במערב, אבל כבישים) בחלקים הולכים וגדלים של המסלול. זה שינה את חוויית הטרק משמעותית. היום, הרבה מטיילים בוחרים לדלג על החלקים הנמוכים והכבישים ולהתחיל ללכת מאוחר יותר, לדוגמה, מאזור צ'אמה (Chame) או אפילו מאננג. ובחלק התחתון, רוב המטיילים כבר לא הולכים את כל הדרך ממוקטינאת' ועד נאיה פול, אלא עולים על ג'יפים או אוטובוסים מג'ומסום או אפילו לפני כן.

הבחירה אם ללכת את כל המסלול (כולל החלקים עם הכביש) או לדלג על חלקים היא אישית. ללכת את הכל נותן תחושת מסע שלמה יותר והתאקלמות הדרגתית יותר לגובה. לדלג על החלקים עם הכביש חוסך זמן ופוטנציאל להליכה על דרך מאובקת עם ג'יפים ומשאיות. זה היתרון: גמישות. אתם יכולים להתאים את הטרק לזמן שלכם, ליכולת הפיזית, ולמה שמעניין אתכם יותר.

ההתאקלמות לגובה: המשחק הכי חשוב בטרק הזה!

אם יש דבר אחד שלומדים על בשרכם באנפורנה (חוץ מכמה נעים מקלחת חמה אחרי שבוע), זה שאי אפשר להתווכח עם הגובה. מחלת גבהים (AMS – Acute Mountain Sickness) היא לא בדיחה. היא יכולה להתחיל בכאב ראש קל ובחילה, ולהתדרדר למצב מסכן חיים. הדרך היחידה למנוע אותה היא עלייה הדרגתית בגובה, וחשוב מזה – ימי מנוחה. הכלל הוא לעלות בשינה לא יותר מ-300-400 מטר ללילה מרגע שמגיעים לגובה של כ-3000 מטר ומעלה. מאננג (סביב 3,500 מטר) הוא נקודת עצירה קלאסית וחשובה ליום התאקלמות. ביום כזה לא יושבים בטל, אלא עושים טיולי יום קצרים לגבהים גבוהים יותר ואז יורדים לישון בחזרה בגובה נמוך יותר (עולים גבוה, ישנים נמוך – זוכרים את זה!). טיול פופולרי ממאננג הוא לנקודת תצפית גבוהה כמו ה"אייס לייק" (Ice Lake) או לגבעה ליד הכפר. זה מאמן את הגוף להתמודד עם האוויר הדליל. אל תתפתו לרוץ קדימה "לחסוך זמן". זה יכול לעלות לכם ביוקר (גם בכסף על פינוי וגם בבריאות). תקשיבו לגוף שלכם. אם מרגישים לא טוב – נחים או יורדים בגובה. נקודה.

אז מה אורזים למסע כזה (ולמה פחות זה יותר)?

המשקל על הגב (או על גב הפורטר, אם בחרתם באופציה הזו) הוא פקטור משמעותי. כל קילו נוסף יורגש היטב בעלייה. לכן, אריזה חכמה היא קריטית. השכבות הן המפתח. מזג האוויר משתנה מאד בין גבהים שונים ובמהלך יום אחד, אז צריך להיות ערוכים לכל מצב.

• ביגוד: שכבת בסיס טרמית, שכבה מחממת (פליז או דאון דק), שכבה חיצונית עמידה לרוח ומים (גורטקס או דומה), מכנסי הליכה נוחים, מכנסיים חמים יותר לגבהים, גרביים טובות לטרקים (צמר מרינו מומלץ), כובע צמר, כפפות חמות, כובע שמש.
• נעליים: נעלי טרקים איכותיות ושבורות (אל תצאו עם נעליים חדשות!), אולי סנדלים או נעלי התעמלות קלות להליכה בערב ובכפרים.
• ציוד שינה: שק שינה איכותי (דירוג טמפרטורה מתאים למינוס מעלות, תלוי בעונה, מומלץ לכל הפחות 0 מעלות נוחות, ואפילו -10 לגבהים בחורף), אולי ליינר לשק שינה לתוספת חום והיגיינה.
• תיקים: תיק גב נוח (50-70 ליטר למי שהולך עם הכל, 30-40 ליטר אם יש פורטר), כיסוי גשם לתיק, אולי תיק יום קטן לדברים חיוניים בהליכה.
• בריאות וניקיון: ערכת עזרה ראשונה מורחבת (פלוס תרופות אישיות וגלולות נגד מחלת גבהים כמו דיאמוקס – בהתייעצות עם רופא!), מסנן מים או כדורים לטיהור מים, מגבת קלה ומתייבשת מהר, אלכוג'ל, קרם הגנה, משחת שפתיים עם SPF, נייר טואלט (אין בבתי התה בד"כ), סבון ומיני שמפו (במיכלים קטנים).
• גאדג'טים ושונות: פנס ראש (חובה! להליכה בבוקר המוקדם למעבר), בטריות ספייר או סוללה ניידת, מצלמה, מפות סימון שבילים עדכניות ואפליקציית ניווט (Maps.me או AllTrails), כסף מזומן (רופי נפאלי – אין כספומטים בטרק!), דרכון ואישורי כניסה, ספר טוב לקריאה.

טיפ מהשטח: אל תסחבו יותר מדי בגדים. אפשר לכבס ידנית בבתי התה (אם יש מים זורמים וזמן לייבוש) או פשוט ללבוש את אותם הבגדים מספר ימים. אף אחד לא שופט אתכם על הריח אחרי שבוע הליכה.

ועוד כמה שאלות בוערות (אלה שאתם מתפדחים לשאול):

ש: מה עושים עם הכסף? יש כספומטים בדרך?

ת: כספומטים יש רק בערים הגדולות כמו קטמנדו ופוקרה, ובג'ומסום (אבל הוא לא תמיד עובד או מחזיק כסף). אתם חייבים להיכנס לטרק עם מספיק מזומן לכל התקופה. ככל שעולים בגובה, אין שום דרך למשוך כסף. חשוב לתקצב הכל מראש ולקחת קצת אקסטרה למקרה חירום או פינוקים קטנים.

ש: האם יש חשמל לטעון טלפון/מצלמה?

ת: כן, ברוב בתי התה יש חשמל, אבל זה לרוב בתשלום (לפי שעה או לפי מכשיר), ובגבהים הגבוהים זה יקר יותר ופחות זמין. לפעמים החשמל מגיע רק מכוח סולארי או גנרטורים קטנים שפועלים בשעות מסוימות. סוללה ניידת איכותית (Power Bank) יכולה להיות פתרון מצוין.

ש: אפשר להתקלח במים חמים?

ת: אפשר, בחלק מבתי התה, לרוב בתשלום נפרד. בגבהים הנמוכים יש יותר סיכוי למים חמים ממערכות סולאריות. בגבהים הגבוהים זה הרבה פחות נפוץ, יקר, ולפעמים זה פשוט חבית מים שחיממו על האש. בהרבה מקומות בגבהים אין מקלחות בכלל או שיש רק מים קרים כקרח. תתכוננו נפשית להתקלח במגבונים או פשוט לוותר על המקלחת היומית לכמה ימים.

ש: ומה עם השירותים?

ת: השירותים בסיסיים. לרוב בור או שירותים מערביים פשוטים. חשוב תמיד לשאת נייר טואלט וסבון/אלכוג'ל. זה חלק מהחוויה הכפרית.

ש: אפשר לקנות ציוד טרקים בנפאל? זה זול?

ת: אפשר ורבים קונים ציוד בקטמנדו או פוקרה (בעיקר באזורי התאמל ולייקסייד). יש שם המון חנויות שמוכרות ציוד מזויף (חיקויים של מותגים מוכרים) וגם ציוד מקורי (בחנויות רשמיות, יקר יותר). הציוד המזויף זול מאד, אבל האיכות בהתאם. לשק שינה טוב או מעיל גשם איכותי, עדיף להשקיע בציוד מקורי מהבית או לקנות בחנויות הרשמיות בנפאל (אבל זה לא יהיה זול משמעותית מישראל). פריטים פשוטים כמו כפפות, כובע צמר, גרביים, או מקלות הליכה אפשר לקנות שם בזול.

ש: מה חייבים להביא מהבית?

ת: נעלי טרקים ששבורות לכם, ערכת עזרה ראשונה טובה, תרופות אישיות, מסנן מים או כדורים לטיהור, קרם הגנה טוב, ובגדים טרמיים איכותיים. שק שינה איכותי גם מומלץ להביא מהבית כדי להיות בטוחים בדירוג הטמפרטורה ובניקיון שלו.

החלק הכי קשה (והכי מתגמל): מעבר ת'ורונג לה

זה הרגע שבשבילו התאמצתם, הלכתם, התאקמלתם, ולפעמים קצת סבלתם. יום המעבר. לרוב קמים לפני הזריחה, אוכלים משהו קל (אם מסוגלים), ומתחילים לעלות בחשיכה עם פנסים. זה בדרך כלל החלק הכי תלול והכי קשה בטרק, גם בגלל העלייה וגם בגלל הגובה הקיצוני. כל צעד מרגיש כבד, האוויר דליל, והקור מקפיא. אבל ככל שעולים, השמש מתחילה לעלות מאחורי הפסגות המושלגות, ומחממת קצת את האוויר. הנוף הופך לפראי יותר ויותר. ואז, פתאום, רואים את הדגלונים הצבעוניים מרחוק. הגעתם לפס! ההרגשה היא תערובת של תשישות עליונה ואופוריה טהורה. אתם על הגג של העולם (או לפחות על גג האנפורנה). נוף פנורמי עוצר נשימה של פסגות האנפורנה, הדאולאגירי ועוד. זו לא סתם נקודה על המפה, זה סמל. סמל לניצחון קטן שלכם על עצמכם ועל הטבע.

אבל רגע, זה לא נגמר. העלייה קשה, אבל הירידה ממעבר ת'ורונג לה למוקטינאת' גם היא אתגר רציני. היא ארוכה מאד (סביב 1,600 מטר ירידה!) ותלולה. הברכיים בוכות, השוקיים רועדות, אבל הנוף ממשיך להיות מדהים. ההגעה למוקטינאת' היא רגע נוסף של הקלה. אפשר סוף סוף להוריד את שכבות הביגוד העליונות, והאוויר מתחיל להיות סמיך וקל יותר לנשימה.

טיפ ליום המעבר: שתו הרבה מים (אפילו אם לא צמאים), אכלו חטיפים קטנים לאורך הדרך, לכו לאט ובקצב שלכם, וחשוב מכל – תקשיבו לגוף. אם מרגישים סימני מחלת גבהים, אל תהססו לרדת. עדיף לפספס את המעבר מאשר לסכן את הבריאות.

החוויה האנושית: מעבר לנוף

מעבר להרים ולשבילים, טרק אנפורנה הוא גם מסע אנושי מדהים. המפגש עם המקומיים, שנראים לפעמים כאילו הם חיים במאה אחרת, הוא מרתק. הם פשוטים, עובדים קשה, ועם זאת מלאי שמחת חיים. הילדים מחייכים ומבקשים סוכריות או עטים. הנזירים במנזרים מברכים אתכם בחיוך. בעלי בתי התה מתעניינים מאיפה באתם ודואגים שלא תהיו רעבים. והמטיילים האחרים? כל אחד עם הסיפור שלו, הסיבה שבגללה הוא כאן. ערבי בתי התה, סביב האח המרכזי, הם הזדמנות מדהימה להכיר אנשים מכל העולם, לשמוע סיפורים מטורפים, ולחלוק את החוויות היומיות. זו תזכורת כמה העולם גדול וכמה אנחנו דומים בסופו של דבר, עם הרצון לאתגר, לגלות, ולראות דברים יפים.

ולסיום, אחרי כל ההליכה, העליות, הירידות, הקור, העייפות, והנופים ששינו לכם משהו בראש, תגיעו לפוקרה. עיר תיירותית, רועשת יחסית לטרק, עם מקלחות חמות בלי הגבלה, מסעדות עם אוכל מכל הסוגים, בתי קפה, חנויות מזכרות, ואגם יפהפה. ההגעה לפוקרה אחרי טרק ארוך היא כמו חלום שהתגשם. זה הזמן להתפנק, לנוח, לעשות מסאז' לשרירים התפוסים, ולסכם בראש את החוויה המטורפת שעברתם. ואולי כבר להתחיל לתכנן את הטרק הבא. כי ברגע שנדבקים בחיידק ההימלאיה, אין דרך חזרה.

סובב אנפורנה הוא הרבה יותר מסתם טרק. זו סדנת העצמה אישית בנוף הכי דרמטי שיש. זה מבחן לגוף ולנפש, ובעיקר, זו חגיגה של החיים, של הטבע, ושל הפשטות שבלהיות בדרך. אז אם אתם מחפשים את האתגר הבא, את החוויה שתזכרו כל החיים, ואת הנופים שיכריחו אתכם להפסיק לשנייה ולהגיד 'וואו', אל תחשבו פעמיים. ארזו את התיק, קנו כרטיס טיסה לקטמנדו, ובואו לגלות את הקסם של סובב אנפורנה. זה מחכה לכם שם, מעבר לפינה… או אולי מעבר למעבר ההרים הבא.